עיוות הזיכרון והטיית השליליות
(צילום: metodej/shutterstock)

יהדות

עיוות הזיכרון והטיית השליליות

הדרת נשים - חלק ג': לאורך כל ההיסטוריה אנחנו עדין לרדיפות של קבוצות שונות, בין יהודים, בין נשים, גברים או ילדים, קראו על המאמר שעוסק בהיסטוריה

אריה ניסן   
0
עיוות הזיכרון והטיית השליליות
(צילום: metodej/shutterstock)
אא

מאמר בנושא הדרת נשים - חלק ג לאורך כל ההיסטוריה אנו עדים לרדיפות של קבוצות בגדלים שונים.

האם כבר הספקנו לשכוח את השואה שבגרמניה הנאצית שהמיתה את בני עמנו לפני למעלה מ-60 שנה? כל זה התחיל בגלל קנאה עזה ושנאה תהומית ונטולת מעצורים של העם הגרמני , שחשב כי הוא גזע הארי המשובח והאיכותי שאין שני לו, לעומת היהודונים שהיוו איום בשל יכולתם המקצועית והבינאישית שאיישו ותפסו משרות בכירות וניהלו למעשה את כל הכלכלה והמדינה. "המובחרים" ראו שאינם יכולים להם והחליטו שיש להשמיד אותנו בכל מחיר.

בגין השנאה והקנאה שילמנו מחיר כבד. התוצאות היו השמדה המונית של שישה מיליון אחינו אחיותינו היהודים שנטבחו, נרצחו, הושמדו, נחנקו, נשרפו, נהרגו על קידוש השם. רק בשל היותם   י-ה-ו-ד-י-ם. שנאה דתית. שנאה בשל גזע. ובכן, מה ההבדל בין שנאה דתית, שנאה על רקע לאומני, גזעני, עדתי, חברתי, מראה חיצוני, השקפת עולם, מנהגים, מיקום גיאוגרפי, רמה כלכלית חברתית (סוציו-אקונומי)? חברים יקרים,  אין שינוי והבדל. אין שינוי והבדל בין סוגי השנאה. עוד אוסיף ואומר כי הגורם לשנאה והקנאה אינם משנים מאומה. כלומר לא חשוב ההסבר ו/או התירוץ שאנו נותנים לתופעה למה ומדוע אנו שונאים את האחר. היום אנחנו יכולים לתת הסבר (אגב, שיכול להיות מאוד משכנע) ויענה לשם "X", ומחר ניתן תירוץ אחר והפוך שיענה לשם "Y". מה שכן חשוב, היא התופעה בעצמה. המימדים המפלצתיים שהיא תופסת והתאוצה רבת העוצמה ורחבת הכיוונים ונטולת המעצורים. חשוב לדעת איך וכיצד לעצור את השנאה שפותחת בור ללא תחתית. לא משנה מה גרם לי לשנוא את האחר, משנה למה יש בי שנאה, למה אני מייצר את השנאה, מה מביא אותי לידי רגש שלילי כזה..

איך אני יכול להפסיק ולעצור אותה. כן חשוב, איך אני בעצמי מפסיק לשנוא ולתעב את האחר, מפני שלי הוא לא נראה. איך אני מפסיק לתת לעצמי גושפנקות ותירוצים ללמה כן לשנוא אותו ולהעצים את התופעה בעיני עצמי. להפסיק למצוא אסמכתאות ואישורים לשנוא את האחר. כן חשוב, איך אני בולם כאן ועכשיו את היחס השלילי, בין במחשבה, בין בדיבור, בין במעשה כלפי הזולת. ומפסיק לחפש הטיות שליליות על האחר שהן מזינות את כל האמור לעיל. כן חשוב, איך אני מכבד את עצמי וכמו כן את הזולת גם אם דעותיו שונות ממני. כן חשוב להבין שהזיכרון שלנו מוגבל מאוד מבחינת הזכירה וכן קיימת הטיית השליליות  הטיה מחשבתית כלפי מצבים, גורמים, סיטואציות ובני אדם בייחוד כאשר מדובר באירוע שלילי, אנו נותנים לו תוקף אחר (קיים גם הסבר ביולוגי לתופה אבל לא ניגע בזה). לעיתים אנו חווים אירוע מסוים, אולם ההתמודדות למול אנשים לא רצויים תיצור אפקט הרבה יותר שלילי וחזק וזה ייחרט בזיכרון ויקבל אפקט עוצמתי גם מבחינת הרגש אע"פ שבמציאות אין הדברים ממשיים.

ז"א החוויה הסובייקטיבית תלוית הזיכרון בתוספת החינוך שספגנו והסביבה שבה גדלנו, אף היא כמעצבת ומשפיעה על עמדות, ערכים וסיטואציות. לכן, גם הזיכרונות, החוויות וכן כל ארסנל ההתנהגויות הינן מוטות. נקנח בסיפור יפה שממחיש היטב את התופעה של הטיית הזיכרון בהתאם לבן אדם עצמו. האירוע הבינ"ל היה חשוב ביותר אשר אליו הוזמנו רק ממכובדי ויקירי הארגון עם בני ובנות זוגם. כל זוג קיבל הביתה עם שליח הזמנה אישית והצטרך לחתום על אישור הגעה, שהרי מספר המקומות היה מוגבל ותפוס בהתאם. אל כל זוג נשלח דרייבר אישי על מנת לקחתם  ביום האירוע לכנס החשוב. שעת ההגעה הייתה מתוקתקת, היה אסור לאחר. בפתיחת האירוע הייתה קבלת פנים שלא מביישת את ארמון האצולה הבריטי, עם מיטב הנגנים בכינור, צ'לו ופסנתר, הוגש כיבוד גסטרונומי בכלי כסף וזהב לעילה ולעילה, האווירה הייתה יוקרתית ומבושמת בקורטוב של אנינות טעם אירופאית. הניסיון להתחקות אחר אירוע דומה שהופק לפני מספר חודשים בפריז בירת צרפת היה מורגש ביותר אם לא לומר עלוב.. אע"פ שניסו לתת לו פאן עכשווי מודרני עם שיק ארצישראלי לעומת האריסטוקרטיה האירופאית הייתה ההשוואה מעט נלוזה.  גם מיודעינו, יוסי הכתב הצעיר, שזה עתה סיים מגמת תקשורת בהצטיינות רבה נשלח ביחד עם חברו הטוב, ירון, לסקר את האירוע הנוצץ של כל המי ומי. שניהם התארגנו יחד ואף לבשו חליפת טוקסידו כיאה לאירוע. למחרת, כבר בשעה שבע בבוקר הונחו על שלוחנו של העורך 2 כתבות סיקור על האירוע המדובר.

באופן מאוד לא מפתיע כל כתב סיקר את האירוע מתוך זווית נקודת המבט שלו, מתוך ראות עיניו. מתוך סך החוויות הפנימיות שלו כבן אדם וכפי שהוא רואה את המציאות ופני הדברים. יש לציין כי שניהם נוכחו בדיוק באותו האירוע.

שניהם הגיעו לאירוע ביחד ואף עזבו יחדיו, אולם כל אחד מהם כתב דברים שונים אודות האירוע ובנוסף כל אחד התייחס באופן שונה לאותו האירוע. יוסי, הכתב הצעיר נטל הניסיון התלהב והתרשם מהאירוע עד עמקי נשמתו, מבחנתו זה היה כמעין נקודת שיא להגיע ולסקר אירוע שכזה, ממש כמו "להרגיש הוליווד בישראל", זו הייתה הכותרת של כתבתו. יוסי התייחס לנובו-רישים ולמעמד הסוציואקונומי שלהם. הוא התפעל נצורות מהכלים, הרהיטים, הארכיטקטורה, צורת הלבוש וכן כל המעמד המחייב בעצמו זרה בו רגשי עליונות ותחושת כבוד. לעומתו, ירון שנמצא בתחום כבר למעלה מעשור שנים, שחוק מעט, חווה אינספור אירועים דומים, לא מצא שום עניין והתלהבות מעוד אירוע חקייני קיקיוני עלוב. לדבריו, האירוע היה כושל, בזבזני ודרמטי ללא מקוריות. הבזבזנות המרהיבה, שבעיניו נחשבת לבזבזנות ריקנית חסרת הגיון באה לידי ביטוי בכתבתו. ניכר בדבריו שהוא נגד כנסים מהסוג הזה. הכותרת כבר דברה בעד עצמה "חיקוי עלוב למתחרים הישראליים..".

להמשך קריאה
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו
זיכרון
שידור חי