פרשת ויקרא

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" ויקרא - הקב"ה קורא ומרמז לכל אדם ואדם שיחזור בתשובה. ועל פי מה שמעתי מהבעש"ט על מה שאמרו (אבות ו): "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב וכו'" אלה הם הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום, ומי שיש לו דעת תיכף כשבא לו הרהורי תשובה אזי מבין הוא שזהו מן הכרוז שמכריזין שובו בנים שובבים" (דגל מחנה אפרים). ה' קורא למשה ומדבר עם משה אבל בעצם קורא ומדבר אל כל אחד מאתנו. הוא לא נותן לנו להתרחק ממנו יתברך. הוא רוצה אותנו קרובים אליו.

ויקרא... וידבר... . דברו אתי. תרימו את הראש אלי. למה אתם נשארים עם הדאגות שלכם ועם חוסר העצה שלכם ועם חוסר התקוה שלכם ועם הצער שלכם. תדברו אתי. תבקשו אותי, וממני. כי אצלי תמצאו את הישועה ואת התקוה ואת הנחמה ואת העצה הנכונה, אצלי תמצאו את השמחה. הכל אצלי.אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. העצה היחידה לעבור את החיים בשלום זה לחיות כל הזמן עם הקב"ה. אצלו שמחת החיים, אצלו מנוחת הנפש. מוכרחים לחזור לחיות עם בורא עולם. ולחיות עם ה' זה כמה שיותר לדבר אתו יתברך. דבורים פשוטים, מהלב, וגם דרך השלוש תפילות ביום. כמו שכותב הרמח"ל (מסילת ישרים יט) שבשעה שאדם עומד בתפילה "הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו, מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב ושומע אליו". ככה יהודי צריך לחיות. ככה הקב"ה רוצה אותנו. לא שחסר לו משהו לקב"ה. לא חסר לו כלום. הכל זה כדי לזַכות אותנו. כי לדבור יש כח עצום. עצם זה שמוציאים את המילים בפה, פועלים בשמים.כשאדם מברך את השני, בכח הדבור הטוב שלו הוא פועל מציאות של טוב.כשאדם עובר תקופה קשה ח"ו והוא חוזר ואומר לעצמו, בפה מלא, עשרות פעמים ביום, בעזרת ה' הכל יסתדר לטובה, בכח המילים האלה הוא יפעל לעצמו ישועות. "האמנתי כי אדבר", כאשר האדם מדבר עוד ועוד דבורי תקוה וישועה, הוא יאמין שישועה תגיע כי הדבורים פועלים. והדברים נכונים לא רק לגבי חולים, אלא לכל ההסתרות שבני אדם עוברים, אם בעניני שדוכים, אם בהמתנה לילדים, אם בפרנסה. אסור להוציא מהפה דבורים של יאוש, של חוסר תקוה. כי דבורים כאלה מזיקים. כל הזמן לדבר באופן חיובי, שעוד יהיו ישועות גדולות, עוד יאיר היום, עוד יהיה טוב, תהיה פרנסה בשפע, שידוכים טובים, ובכח הדבור אכן נראה ישועות.נכון, ה' יודע מחשבותינו אבל הוא רוצה לשמוע את קולנו. את הכח של הדבור אפשר לראות אצל צדיקי הדור. צדיק גוזר והקב"ה מקיים. כשאדם מברך פוקח עוורים הוא פותח את עולם הראיה. כשהוא אומר חונן הדעת הוא פותח את עולם הדעת. חז"ל קראו לתפילה - דברים העומדים ברומו של עולם, דברים הם הדבורים, הם תיבות התפילה, כל תיבה ותיבה מהתפילה עולה למעלה לפעול פעולתה בשרשה העליון. כל תפילה פועלת, אין תפילה נאבדת, הדבור שיוצא מהפה, קיים לעולם ופועל את פעולתו בזמן הראוי והנכון.

כשעשרות אנשים באים לברך ברכת מזל טוב בברית מילה, בקידוש של הבת, בבר מצוה או בחתונה, יש לברכות כח עצום. כח של מילה יהודית. כשיהודים נגשים זה לזה בליל ראש השנה ומברכים 'לשנה טובה תכתב', הברכות האלה עולות לפני כסא הכבוד ומשפיעות זכות על האדם המתברך. עצם היותנו בריאים ושלמים במהלך השנה הוא הרבה מכח ברכות של 'השנה החדשה'. כשיהודי מדבר עם ה', זה הדבר היחידי בעבודת ה' שהוא באמת אישי לגמרי לכל אחד ואחד. כל אחד שופך את לבו נוכח פני השם כפי מה שעובר עליו בגוף ובנפש. הדרך היחידה להכיר אותו יתברך, להתקרב אליו יתברך, היא לדבר אתו. זה יוצר קירבה. בזכות זה זוכים לאהבה. אהבת ה'. לא מספיק לחשוב. צריך לדבר. "כי ענין זה של כיסופים ורצונות טובים ולהוציאם בפה מלא הוא יקר מאד, וצריך כל אחד להרגיל עצמו לעסוק בזה הרבה בכל יום... ועל ידי זה יזכה לפעול בקשתו" (ליקו"מ לא). ויקרא... וידבר... . הרחמים שלי לא כלים לעולם. גם אם אתה לא יכול להביא פר ואיל וכבש, אף על פי כן מצאתי לך תקנה, תביא עשירית האיפה קמח, היא חביבה מאד בעיני. "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (ב,א). בשום קרבן אחר לא נאמר נפש, רק פה נאמר נפש. כי אותו עני לא יכול להקריב בהמה או עוף, אין לו, אז הוא לוקח את המעט קמח שיש לו בבית ומביא קרבן מנחה לה'. זה כמו שהוא מביא לה' את נפשו. ודוקא כאן נאמר "ריח ניחוח אשה לה'". למנחה הזו יש ריח ניחוח יותר מלכל הקרבנות כולם. ריח של מסירות נפש. ריח של אהבת ה' גדולה ונפלאה. הכל זה רחמים של ה'. גם הדברים הקשים שאנחנו עוברים. אם אדם, בתוך כל החושך העצום הזה שהוא נמצא בו, מתיישב בדעתו להתחיל מחדש, לפתוח דף חדש, בידיעה כי גם אם איבד כל אשר לו, אבל את הרבונו של עולם הוא לא איבד, אדרבה עתה הוא יותר קרוב אליו מכל פעם, אז הוא זוכה לראות אור גדול. אור של גאולה. כל תפילה פועלת, כל זעקה נרשמת, כל דמעה נספרת, אין ייאוש בעולם. אי אפשר לקבל את האור אם לא עוברים מה שעוברים בחיים. רק לא להתיאש. לא להישבר. עוד יהיה טוב. גם ה' אומר למשה, "סלחתי כדבריך",אחרי שביקש רחמים על ישראל לאחר שחטאו בעגל. הקב"ה רוצה שניתן אמון בהנהגתו.

שנאמין כי בודאי מונחים הרבה חסד ורחמים ביסורים שעוברים עלינו. הצרות מעוררות את הנימים הדקים בהם אנחנו קשורים לבורא יתברך. כשצר לאדם, רק אז הוא פונה אל אלוקיו, זו מציאות שרואים אותה עין בעין. את הדמעות היותר פנימיות, היותר חמות, מקבלים רק כשנמצאים בעומק היסורים. מכל מקום, גם בשמחות יכולים להגיע לדמעות, דמעות של הכרת הטוב לבורא, של התרפקות על ה' בדמעות שליש על כל אשר גמלנו מעודנו עד היום הזה. ואנחנו מעדיפים שמחות. ויקרא... וידבר... . את הלב שלכם אני רוצה. את הפנימיות, את החמימות לדבר מצוה, את השמחה של מצוה. התרגלתם לחושך, אתם כבר לא מבקשים את האור. הקב"ה רוצה שנשתף את לבנו עם מה שאנחנו מוציאים מהפה. שלא נהיה כמו שאמר הנביא ירמיה "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיה יב,ב), רק שכשישבח את הבורא ישבח עם כל הלב, וכשמבקש איזו בקשה, יבקש אותה עם כל הלב. "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" לא כתוב מי קרא למשה, שלפעמים ה' קורא לאדם מבלי שהאדם יודע אבל אם רק עוצר ומטה אוזנו אל הקריאה, אזי שומע ומבין שה' קורא אליו, ואם לא אזי מחמיץ. ומה קורה אז? משמים רוצים לעורר אותנו ושולחים לנו יסורים קלים. אם נתעורר מה טוב, אם לא, יתגברו היסורים ח"ו. אומרים בשם החתם סופר כי כשנקרע לו כפתור, אמר תיכף: הקב"ה, הבנתי את הרמז, קיבלתי את התזכורת, איני צריך יותר מזה. הלב רדום. המרחק בין המוח ללב עצום. באים לחתונה כדי שיראו שהיינו, וכשיש קצת מזל אז הצלם מצלם ומנציח את נוכחותנו בחתונה, ואז קמים והולכים. יצאנו ידי חובה. והשמחה בשמחתו של החבר, מה איתה? כך גם בבית הכנסת, מתפללים כמו מכונה מתוכנתת והנביא צווח:

"בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני", שגם מי שעושה תנועות ומאריך בתפילה באופן שכלפי חוץ אכן נראה שמכבד את ה', אף על פי כן הכתוב צווח כי אין לקב"ה מזה כלום. לבם רחק ממני. הקב"ה רוצה את הלב. אדם אומר שבח, שיגיד עם כל הלב. מבקש בקשה, שיבקש עם כל הלב. ואם לא, באות צרות ואו אז נפתח הלב, אז כבר מוצאים זמן לשוחח עם ה', לפתע כל העסקים האחרים מתגמדים, נזכרים שיש אבא אוהב, אבא שיכול לעזור, והדמעות כבר פורצות להן, והשיחה קולחת, והלב נפתח. ה' רוצה לחיות אתנו, לפרנס את ילדינו, לדאוג לכל בעיות החיים שלנו, תפנו אלי, תבקשו אותי ואני אשמע לתפילותיכם. ככה חי יהודי, בקרבה עם הקב"ה וזו החביבות שמגלים ביסורים. אך אפשר גם אחרת. אפשר עם פחות יסורים. אם נצא קצת מעצמנו, אם נהיה פחות שקועים בעצמנו, אם נתרומם מעט ונביט על העולם ממבט קצת יותר גבוה, או אז נוכל להבחין שיש אור מעבר להרי החושך שלנו.

"ויקרא אל משה". למה צריך לקרוא לו, למשה? למה לא נכנס בעצמו למשכן? הרי הוא בנה והקים אותו?! בא הכתוב ללמד ולהודיע ענוותנותו וצניעותו של משה. אע"פ שהקב"ה דיבר עמו פנים אל פנים כמה פעמים, הוא נרתע אחורה, הוא נוהג כבוד בשכינה. פרשת ויקרא פרשה של קרבנות. אמר רבי יהושע בן לוי. בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה. שהרי בשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה אז רק שכר עולה בידו, אדם מקריב מנחה אז רק שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר "זבחי אלוקים רוח נשברה" זבחי לשון רבים, ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (סוטה ה:).