להיות מוכנים לקו הסיום

על קו הזינוק לפני המרוץ עמדו כולם דרוכים ומוכנים. "למקומות, היכון צא!" נשמעה יריית הפתיחה. מזה זמן רב חיכו כל חיות היער לאולימפיאדת העשור שבה השתתפו החיות מכל קצווי הארץ והעולם. כולם נרגשים ושמחים, אחרי שנים של הכנות וציפייה להגיע לרגע המיוחל. אולם, דבר אחד העיב על כל העסק, להגיע לקו הסיום היה כמעין חלום שלא התממש עד היום, חלקם טעו בדרך, חלקם נפלו ומתו, חלקם התעייפו הלכו לאיבוד ולא חזרו הביתה, הייתה גם שמועה עם בור אחד המצוי לקראת סוף הדרך: "שמי שנופל אליו לא חוזר לעולם.." , כך אמר בקול עמום התוכי הזקן שמכיר אלת כל השמועות והרכילויות שביער.

הוא תוכי זקן שכולם מכבדים גם בשל גילו המופלג כמעט בן 103 שנים... אפילו האריה מלך החיות בכבודו ובעצמו מכבד אותו בכבוד מלכים.. אז מי הם פשוטי העם שלא ישמעו למוצא פיו.. הבור היווה כמען סטאטוס קוו שעליו לא מדברים סתם ככה, בידוע  שאותו בור התיל אימה רבה בלב כל המשתתפים ואפילו על אותו תוכי זקן. הבור היה כמעין מיתוס מיסטי מפחיד ביותר. אולם החיות שעמדו על קו הזינוק התגלו כאמיצות וחזקות, ליבם פעם בהתרגשות והן יצאו לדרך למשמע הירי. הדרך הייתה בהתחלה קלה ומישורית עם נוף פסטוראלי ועם הזמן נהייתה פתלתלה והררית, גבעות וגאיות, הרים ורכסים, תוואי של יער עבות. כצפוי, רב החיות נשרו ופרשו בדרך, חלקן נפצעו, חלקן חלו והיו כאלו שגם מתו. אולם נצפו עשרה צפרדעים מאוד אמיצים שהצליחו לעבור כברת דרך ארוכה והגיעו כמעט לשלב הסיום, אולם בדרכם נקרה הבור. חמישה מתוך עשרת הצפרדעים שנותרו במרוץ, החליטו ברגע של חולשה לעשות אחורה פנה, וויתרו על תואר האצן של היער, בעוד שחמשת הנותרים המשיכו באומץ ובבטחה. רגע לפני הגיעם לבור, החליטו עוד שניים מהם שדברו בניהם לעזוב את המרוץ והם נשארו רק שלושה. אולם, שנייה לפני כניסתם לבור המפחיד הגיע התוכי הזקן וצווח בכל כוחו, "זכרו ידידיי את השמועה.. מי שנכנס לבור לא יוצא ממנו חיי..."

אע"פ ולמרות הזהרתו החוזרת והנשנית של מיודעינו התוכי החליטו שלושת הצפרדעים האמיצים להיכנס לבור."תמות נפשנו עם פלישתים." אמרו אחד לשני ונכנסו פנימה. הצפרדע הראשונה נכנסה בהתלהבות ודילוגים קלילים לתוך הבור, כאילו לא שמעה מאומה אודות הבור המפחיד ונראתה מלאת בטחון; לעומתה, שני חבריה נראו מהססים ומפוחדים, עשו כמה צעדים מהוססים ובכל זאת נכנסו. הצפרדע השנייה קבלה שיתוק מרב פחד וחרדה, גופה רעד וכל שיניה נקשו, היא הבינה שעשתה את טעות חייה ואין טעם כעת להלחם כי זו מלחמה אבודה מראש, שהרי מי שנכנס לכאן לא יוצא בחיים אמרה לעצמה וזרקה את עצמה לפי הבור.. הצפרדע השלישית, בדומה לשנייה, הבינה אף היא, שלא תצא מכאן בחיים וחבל שלא שמעה לתוכי הזקן.. מתוך חולשת הדעת ועייפות נפשית אבדה שיווי משקל, נפלה ומתה. כעבור מספר ימים יצאה הצפרדע הראשונה, אותה אחת בדילוגים קלילים מצדו השני של הבור ובכמה קפיצות הגיעה היישר אל קו הסיום. פליאה רבה אחזה את כל תושבי היער. "הכיצד ייתכן שהצפרדע הצליחה לעבור את הבור בשלום??" יש בו עקרבים מסוכנים, נחשים, וכן אבנים וסולמות בקלות ניתן להחליק וליפול מטה.. "אולי לצפרדע שלנו יש כוחות על מסתוריים? או שמא הצמיחה כנפיים ועפה לכאן? ואלו מדובר במתחזה?" שאלות ועוד הדאיגו את תושבי היער והיו לשיחת היום. "ברוכים הבאים לטקס הענקת המדליה לאלופת היער של העשור" - הרגע המיוחל הגיע והצפרדע מיודעתנו עלתה על הבמה ברב כבוד פאר והדר, כדי לקבל את האליפות.

כל חיות היער עמדו נרגשות ומחאו כפיים בהיסטריה, הם צלמו את הצפרדע שנראתה כלא אנושית ורצו להנציח את המומנטום המיוחד.  רגע לפני שהתוכי הזקן נתן העניק את המדליה, שאל בפליאה גדולה, "תגידי, צפרדע יקרה, איך הצלחת לעבור את כל המסלול? איך וכיצד נכנסת לבור ויצאת ממנו בשלום? שהרי אף אחד עדיין לא יצא ממנו בחיים".." מההההה??" שאלה בפליאה הצפרדע, והתוכי נאלץ לחזור שוב על דבריו, וכך מספר פעמים הצפרדע שואלת "מהההה?" והתוכי מסביר. כעבור מספר דקות אמרה הצפרדע, "תשמע תוכי חבובי, אני חירשת ואיני מבינה מה אתה אומר ועל מה אתה מדבר, על איזה בור ואיזה פחדים.. מה אתה רוצה ממני, בסה"כ השתתפתי באולימפיאדת העשור של היער..". וכולם צחקו. מכאן, חברים יקרים, המוסר ההשכל המתבקש. שעלינו להיות חירשים ואולי אפילו גם עיוורים כמו מיודעתנו הצפרדע, שהרי כולם ששמעו לפחדיהם וקולותיהם של האחרים נפלו בסופו של דבר, אולם אותה צפרדע חירשת הלכה לפי הקול הפנימי שלה, בבטחה, בלי פחדים וחרדות ובלי להתייחס למה שאחרים אומרים לה, אלא עשתה את מה שנראה טוב ונכון לה וכך הצליחה בדרכה. הרבה פעמים אנחנו כבני אדם נסוגים והולכים אחורנית בגלל הפחדים והכישלונות של אחרים. אנחנו פוחדים להצליח. ועוד יותר פוחדים להיכשל ובמחיר של פחד הכישלון אנחנו משלמים הרבה. מוותרים לעצמנו, נסוגים אחורנית ואפילו חוזרים ברגרסיה. יש לנו קול פנימי. קול טוב שמדבר מתוכנו. היו קשובים אליו והאזינו לצרכיו. אותו קול פנימי הינו היצר הטוב שלנו שרוצה לעזור לנו, לבנות אותנו, לקדם אותנו הלאה. מסתבר ידידים יקרים, שקו הזינוק אינו קו הסיום.

להגיע לאולימפיאדה אומנם זה הישג גדול אבל להגיע לקו הסיום זה הרבה יותר. הרבה פעמים הכישלונות משתקים אותנו וגורמים לנו לרצות לעזוב ולוותר במקום לגרום את ההיפך - להמשיך לרצות להתקדם להצליח, להשיג ולהשתפר. הכול עניין של תפיסה – איך אני תופס וחווה את הכישלונות לעומת ההצלחות ואיזה חשבות אני מייחס אליהם ויתרה מזו, האם הסביבה משפיעה עליי עד כדי כך בקבלת ההחלטות שלי, שאני אפילו מסוגל להזיק לעצמי בבחירות בגלל מה שיגידו האחרים.. הרבה פעמים אני אומרת שאנחנו כבני אדם בוגרים ואחראיים יודעים מה טוב עבורנו. האחרים סוברים אחרת ואנחנו יודעים הכי טוב מה מתאים לנו. תשמעו לעצמכם.. לקול הפנימי הטוב שלכם ואל תישארו בקו הזינוק.. אלא תשאפו תמיד ב"ה להגיע גם אל קו הסיום, ואל תשכחו בדרך את כל התהליך שהוא בעצמו מהווה סוג של בנייה, התפכחות, תובנות ועוד.