אין אשמים בכישלונות

אחרי כל כך הרבה רצון טוב ועמל, ותפילות, קורה שמזדמנים לילדינו ניסיונות קשים או חלילה כישלונות מרים בחייהם, וכאן עומדים רבים ותוהים: על מה ולמה? ואיך יתכן שאחרי כל כך הרבה עמל ויגיעה לא נשמרו בנינו מן החטא והסתבכו במה שהסתבכו? אין זאת כי אם חטאינו שגרמו לכך, אנו סבורים. ברור שאין אנו ראויים לפירות טובים. ידינו הייתה בודאי במעל הזה... מחשבות מרות וקשות אלו חודרות עמוק למוח וללב ומכלות כל חלקה טובה, מעוררות ייאוש וכפירה במידה מבהילה, וממילא ידינו כושלות למנות להושיע להם, או לילדינו האחרים. נלמד מאבותינו הקדושים. הם – בודאי אינם חשודים ש"אינם ראויים" לזרע קודש. הם – בודאי מסרו את גופם ונפשם על חינוך ביניהם. הם – בודאי עשו את כל מה שביכולתם ללא ספק. ובכל זאת... אברהם, שהקב"ה משבחו על מסירותו לחינוך בניו בכל לשון של חיבה: "כי ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו". אברהם הוא זה שבנו הראשון ישמעאל כבר יצא לתרבות רעה, ומבני בניו עד עצם היום הזה באים מחריבי עולם. אחד מתוך שני בניו – לא הלך בדרכו. איזה כישלון צורב...יצחק בנו אף הוא איתרע מזלו ועשיו בנו יצא לתרבות רעה, ועוד בחייו זמם כשפל שברוצחים – להרוג את אחיו היחיד, וגם מזרעו יצאו מכלי עולם עד אין קץ. אחד מתוך שני בניו – לא הלך בדרכו. איזה כישלון צורב... אבל אברהם ויצחק, על כל הצער והכאב שליוו אותם על מעללי ישמעאל ועשיו, לא כפרו בקב"ה ולא הטיחו אשמה בעצמם. הם לא התייאשו ממצוות החינוך, רק התחזקו באמונה והמשיכו לעשות מה שביכולתם. מהם הם ראו שאנחנו לא רואים? מה הם ידעו שאנחנו לא יודעים? כשאנחנו מסתכלים על הילדים שלנו (ובעצם על כל דבר אחר בעולם) אנחנו רואים את הדברים במבט צר ומוגבל מאוד. מבט שמתחיל מהנקודה שבה הופיעו לראשונה בעולם (לידתם) ונגמר ברגע שיעזבו את הבית ויצאו לדרכם. אורך המבט הזה הוא בערך 20 שנה, ובו מתמקדות כל ציפיותינו ובו מופיע כל צערנו על מה שאנו עוברים בחינוכם וגידולם, בגוף ובנפש. אבל המבט של אבותינו הקדושים, וכמוהם כל גדולי עולם, הוא מבט רחב הרבה יותר, מבט שלא רואה רק 20 שנה אלא 6,000 שנה. מבט שלא רואה רק ילד מסוים עם תכונות אלו ומעשים אלו, אלא מבט שרואה שהגוף הזה והתכונות הללו והמעשים שהוא עובר, הם רק לבוש הנשמה בגלגול זה. ואילו היא עצמה, הנשמה, כבר ביקרה כאן בעולם הזה אלפי שנים, התלבשה בלבושים רבים וקורותיה רבים ועמוקים כקורות ימי עולם. ואם נסיר את המבט ממראה הרגע של "זהו הילד שלי". אם נסכים לפחות להאמין שלפני שזה היה "ילד שלי" הוא היה דברים אחרי לגמרי, ואחרי שיעזוב את לבושיו בעולם הזה, יפליג גם כן לעולמות אחרים לגמרי. מעבר להיותו אצלי, הוא בכלל לא "שלי". רק מי שברא אותו יודע מי הוא באמת, מה הוא עבר ומה הוא עובר ולשם איזו תכלית. מאין הוא בא ולאן הוא הולך. כמובן, גם זה שהוא עובר כרגע דרכי בתור "ילד שלי", זה מדויק לחלוטין מאת יודע תעלומות. גם מה שאני צריך לסבול ממנו או לשמוח ממנו, להישבר או להיבנות, לרוות נחת או מירורים, הכל מחושב ומדויק במידה שאין למעלה ממנה. וכל זה הוא הרי בכלל אמונתנו הפשוטה בהשגחה פרטית. רק שאין אנו נותנים לב לדבר. והעובדה המוצקה והוודאית כל כך ש"זהו הילד שלי", מסחררת את דעתנו לגמרי עד שכל מה שהוא היה לפני כן או יהיה לאחר מכן, נמחק ומטשטש, ולא נותרת לנו אלא תחושת ההזדהות המופלגת עם היצור הזה, בני, שהוא "אני עצמי". זה לא נעים לחשוב מי הוא הילד המתוק והתמים הזה ומיהם אביו ואמו, אבל בואו ניקח אוויר ונסתכל רגע אחורה מעבר למבט הצר והמצומצם שלנו. הנה כך כותב רבי אברהם בן רבי נחמן ("כוכבי אור", "אמת ואמונה", סעיף ב בהגהה ב'): "מובן מספרי אמת, שהנשמות שבדורות האלה, רובם ככולם הן המה הרשעים והפושעים שבדורות הקודמים ומאשר הרבינו לפשוע ולהקשות עורפנו ולבקש תואנות לפרוש, בכל הדורות שעברנו בהם, כי על כן נתקיים עתה "ואנכי הסתר אסתיר פנים ביום ההוא על כל אשר עשה", בהסתרה שבתוך ההסתרה באלפים ורבבות הסתרות". מה הוא אומר כאן? דמיינו לכם איזה פושע רב מעללים שאין כדוגמתו, חוטא המחטיא, רע לשמים ורע לבריות, שמקשה עורפו דור אחרי דור, גלגול אחרי גלגול, וממשיך להתדרדר מטה מטה. אבל הקב"ה הוא רחמן שברחמנים, מגלגל אותו שוב לעולם ובדרכים רבות מרמז וקורא לו לתקן את נשמתו. והנה עלה בידו באחד מן הדורות, להיוולד לתוך עולם קדוש, לקבל חינוך טהור, או לחזור בתשובה אל עולם כזה. והוא זוכה ומקים בית ומחנך את ילדיו, שנשמותיהם באו בדיוק מאותו מקום, לתורה ומצוות, אמונה ויראת שמים, והנה באים הניסיונות. תאוות ומידות רעות, פיתויים, חברים רעים, ממסד מאכזב ומושחת, רשתות מרות ורבות. והאב נזעק – הסתרה! איפה השם יתברך? איפה הצדק והיושר? מדוע הוא נותן לילדיי התמימים לעמוד מול דברים נוראים כאלה? מדוע הם נופלים? מתרחקים? וגם הוא עצמו, באותה שעה, עומד בניסיון נורא של הסתרה. כביכול מושלך העולם לכוחות רשע. כביכול עזב אלוקים את הארץ. אבל האמת היא הפוכה. את ההסתרה הנוראה הזו לא יצר ה' כדי להתעלל בו. היא עצמה תוצאה ישירה של מעלליו בכל הגלגולים הקודמים. הוא עצמו יצר אותה! והשם יתברך הוריד אותו ואת הנשמות התלויות בו – כבניו, לאותה הסתרה שיצר, וברחמיו נתן לו הזדמנות לעמוד בניסיון הקשה של ההסתרה, ולומר בפה מלא ובלב שלם, גם בתוך מוראות ההסתרה: "ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה", כי הוא "א-ל אמונה ואין עוול. צדיק וישר הוא". לצדק האלוקי יש זמן. אם הוא היה פועל מיד והיו הכל נוכחים בו הייתה הבחירה מתבטלת. מי היה בוחר ברע אם היה רואה את עונשו בא עליו באחת? וכך אומר הלל במשנה (אבות ב, ו): "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר: על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון". רש"י מבאר (סוכה נ"ג): "אמר לה על דאטפת אטפוך – על שהצפת גולגולות של אחרים במים (שרצחת אותם) אטפוך – הציפוך אחרים עכשיו (שאחרים רצחו אותך) לסוף מטיפיך יטופון – עוד יבוא יום ויציפו גולגולתם של אלו שהרגוך". אדם רואה גולגולת צפה על פני המים ונזעק. היכן הצדק? אבל הלל מלמד שסוף הצדק לבוא. אין מידו נמלט. ואם לא בגלגול זה, בגלגול אחר. וכך מבאר ה"שפתי כהן" (במדבר לה, טז) את עניין הרוצח בשגגה: "אלא העניין הוא כך, שראובן שהרג את שמעון, אינה ה' אותו לידו לפי שהיה שמעון חייב מיתה ממקום אחר, ואינה אותו ליד ראובן לפי שמגלגלים חובה על ידי חייב, ובאו שניהם בגלגול, וקם שמעון וגבה חובו מראובן שהמיתו, וראובן היה שליח ההשגחה, שהיה שמעון חייב מיתה". יש הסתרה, כדי לנסות אותנו שיצרנו אותה האם נתחזק באמונה. ויש צדק נסתר בכל מה שאנו עוברים וסובלים עם ילדינו, וכל מה שהם עצמם עוברים. החשבון לא התחיל היום. הוא המשך של חשבון בן אלפי שנים. לגלות אותו לעינינו – אי אפשר. אנחנו מצווים רק להאמין בקיומו, ובהכנעה גמורה, כמורד שניתנה לו חנינה, לקבל את מה שבא עלינו ועל ילדינו מתוך אמונה, אין עוול יוצא מתחת ידו. "א-ל אמונה ואין עוול" (דברים לב, ד). רבי נחמן אמר: "יהודי צריך לבקש מה' יתברך שיזכה שיהיו לו הרבה בנים, איך שיהיו, כי כשיבוא משיח ויתקן את כל העולם, יתקן גם את זה" (שיח שרפי קודש ג, ע"ה). (מתוך אבק לזהב, מאת המחבר)