הפטרון של הילדים שלך

"אימא, אני עצובה שצעקת עליי. זה לא נעים לי. כמו שאת לא אוהבת שצועקים עלייך ככה גם אני. מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברך" אמרה ברצינות בתה של המטופלת שלי. לאחר מכן הגיע משפט המחץ, "אימא, אותך לרבי יהודה זה לב (במקור זאב, אך היא קוראת לו זה לב) לייבוביץ שצעקת עליי.." האימא נמסה ממבוכה וכמעט התעלפה. לא יכלה לעצור את הדמעות שזלגו מעיניה נוכח החמלה שגלתה לבתה חסרת האונים בת שלוש וחצי. הם ההורים, 

חסידי ברסלב תלמידי הרב שלום ארוש, שמזכיר את רבו חדשות לבקרים, וכמו רבם גם הם נחשבים כתלמידיו. אחד מהצוואות הקדושות והחכמות שהשאיר רבי יהודה זאב היה בשיא הפשטות, לא לצעוק. לא לצעוק כלל בתוכו לא לצעוק על אף אחד, ובעיקר לא לצעוק על שום יהודי! והרחיב והסביר הרב שלום ואמר, שכוונתו הייתה, גם שלא לצעוק בבית , לא לצעוק על הבעל ולא על האישה ובוודאי שגם לא על הילדים. גם הם, מן הסתם יהודים. תלמידים ממושמעים עושים את ציווי רבם, לוקחים את הדברים ומנסים ליישם אותם גם הלכה למעשה. יצא שבבית המטופלת דברו הרבה אודות המשפט הזה, והפעוטה קלטה והפנימה ובשעת מעשה אף ידעה להשתמש בנשק הנכון. אחרי ששככה הסערה, האימא ישבה וחשבה בינה לבין עצמה שלמעשה יש פה מסר עצום ולא רק מהבת עצמה אלא מבורא עולם בכבודו ובעצמו. שהרי ידוע שהקדוש ברוך הוא מעביר מסרים גם דרך הילדים. בדרך כלל כשילד מרגיש מאוים הוא מתחיל לפחד וחששות צפות בליבו. הרגשות השליליות מהר מאוד עושות את הרושם בנשמתו העדינה והוא מרגיש פגיע וחסר אונים. מיד עולה בתחושתו ההרגשה שהוא אינו נאהב ואינו מוערך. שימו לב כמה נזק עצום עלול לעשות משפט אחד לכאורה טיפשי ובפרט כשהוא מגיע בתופסת צעקה איום, או מבט מפחיד. אנחנו אולי רק התכוונו לבקש שקט ורצינו קצת שלווה, אז הרשינו לעצמנו להרים את מתרי הקול ומבחינתו זה היה אולי עוד צעקה אחת מינורית ולא ממש נחשבת. אבל טעות גדולה בידנו! הצעקה נשמעת ועוד איך נשמעת, לא רק שהיא נשמעת היא גם נחרטת בזיכרונם של הילדים שלנו ועושה שם רושם שלילי גדול ביותר! לשם ההמחשה והניסיון להבין קצת יותר טוב את הדברים והלך הרוח, בואו תנסו להתחבר לדוגמא הבאה. דמיינו לעצמכם שהוזמנתם כלאחר כבוד לארמונו של איש מכובד שידוע כאחראי וכמושל על העיר. יש בידיו סמכויות רבות ותחת פיקודו מישרות חשובות ואנשים רבים כפופים לו מתוקף תפקידו הרם. אותו מושל החליט להזמין אתכם לארוחת ערב חגיגית ומיוחדת. לשם כך התקלחתם והתלבשתם ממיטב בגדכם ומנעלכם, והגעתם בהוד ובהדר לארוחה שמחים וטובי לב. ישבתם סביבי השולחן והמנות החגיגיות החלו לזרום בזה אחר זה, מנת פתיחה – הבופה העשיר, ולאחר מכן מנת ביניים, כאשר אוי ואבוי לפתע פתאום גילתם כתם שמנוני אדמדם ועיקש בחולצה הלבנה המכופתרת, הזזתם את העיניים שמאלה, ואז שוד ושבר, ראיתם שחלק מהמכנסיים שלכם נרטבו כנראה מכוס היין שטפטפה ואפילו אין לכם שמץ של מושג איך זה קרה. אבל זה קרה. ואוי, אפילו לא שמתם לב כי הייתם עסוקים בלאכול, לפטפט, לדבר ובעיקר ליהנות מהאווירה הטובה. מאד רציתם להישאר מכובדים ונקיים אולם כך יצא שהתכלכלתם מבלי לשים לב. ידידנו המושל נכנס לחדר והאווירה הפכה להיות מתוחה קמעה, הוא ניגש לאולם והחל ללחוץ את ידי המוזמנים. שלויימלה מיודעינו ניסה מעט לנקות את עצמו עם המפית, אך זה לא הועיל, נהפוך הוא, רק מרח יותר את כתם השמן וכעת גם לכלך את המפית. "מה יהיה? איזה בושות? מה אני אעשה?"  שלויימלה שובר את הראש מה לעשות.. "אי אפשר כעת לצאת מהאולם כי זה עלול לבזות אותו, מוטב כבר להישאר ככה, זה הרע במיעוטו," עונה שלויימלה לעצמו. בעודו מדבר עם עצמך כמנסה לשקול מה כדאי לעשות לפתע מונחת יד כבדה על כתפייו והקול הגובה האומר, "שלוימלה ברוך הבא למפתני, אני רואה שנהנית היטב מהארוחה, אפילו הבגדים שלך אכלו.. חחח..". בעודו צוחק ומרים את הקול, יתר האורחים שנכחו באולם, החלו צוחקים ומצביעים עליו כאילו אומרים הייתכן שמבוגר בין 40 ילכלכך ככה את בגדיו במעמד כה חשוב והסתכלו עליו בביזיון. ואם חשבנו שזהו סוף למבוכה טעינו. הפטרון, כעת הישיר מבט לתוך עיניו של שלוימלה הנבוך והפגוע עד עמקי נשמתו ואומר לו, "איך יכולת ללכלך את בגדייך במעמד כה חשוב??".  שלויימלה עזב מיד את האולם בבושת פנים כולו מסמיק מזיע ונרעד. הוא לא ידע את נפשו מגודל הבושה ומאות העיניים שהסתכלו עליו ברגע משפיל כל כך, הוא לעולם לא ישכח את העוולה שנעשתה לו. וממשיך לומר לעצמו, אז מה בסך הכול קרה? נשפך לי מעט רוטב על החולצה ויין על המכנסיים בשביל זה לבזות אותי ככה? אני מרגיש שכאילו שפכו את דמי! שזה הרבה יותר קשה ובלתי נסלח מלשפוך יין על בגד.  להשפיל אותי מול כולם? ומה קרה? הבגדים רק התלכלכו אז מה, ישנה מכונת כביסה? ואני? אני רק בן אדם". שלויימלה כבר עז ממזמן את האולם, אך צחוקו המבזה של הגביר עוד המשיך להדהד באוזנו משך ימים רבים. הנמשל פה מאוד ברור, הילדים שלכם הם בעצם שלושימה שאומרים מה כבר עשיתי .. ובאמת אינם מבינים מה קרה, על מה כל הרעש והמהומה.

בוודאי שאינם יכולים להכיל את גודל המבוכה , הבושה וההשפלה כאשר מעליבים אותם ומשפילים אותם ובפרט שזה נעשה בחברת בני משפחה, מכרים וגם בני גילם. זה מבייש אותם זה שופך את דמם. הם מאבדים את הביטחון שלהם, את שמחת החיים, את המקוריות, הרעננות והחיות חס ושלום. הרבה בעיות נפשיות מתפתחות מסיפורים דומים. אפילו ממשפטים קטנים של מה כבר אמרתי בגלל זה להיעלב.. כן! מזה נעלבים ומאד ומזה נחקק בנשמה. תפשפשו בזיכרונכם ולא תופתעו לגלות גם משפטים לכאורה מינוריים שאמרו לכם ועדיין תקועים עשרות שנים במאגר הזיכרון שלכם.

אז בפעם הבאה שבגד מתלכלך או שילד עשה מעשה ילדותי הבה לא נשכח שהוא רק ילד והוא זקוק עוד לגדול ולצמוח ושדעתו היא כשל גילו ולא כשל גילנו. תזכרו שהוא שלוימלה ואנחנו ההורים , כמו הפטרון במשל. ובידנו הבחירה האם להיות עריצים, רודנים ומפחדים או להיות הורים נחמדים קלילים, חייכנים אשר ראויים להיות דמות להערכה והערצה, כמודל לחיקוי. על כך הייתי ממליצה לכם ללמוד איך לעשות את זה נכון , ומה יותר טוב מספר שנותן הכוונה ייעוץ וכלים. בספר היקר "בגן החינוך" של הרב שלום ארוש, תוכלו למצוא את כל זה ועוד הרבה יותר מזה. כי חינוך ילדים זה באמת לא צחוק ילדים.