גם אתם נתקלים בילד שבתוככם?
(צילום: Africa Studio/shutterstock)

יהדות

גם אתם נתקלים בילד שבתוככם?

בכל אחד יש את הילד בתוכו, שקיים נשאר ומתבצר בעמדה ששייכת אך ורק לו, אך במהלך החיים כל ילד עובר מכלול של חוויות ולומד להבחין בין הטוב לרע - ובדרך הזו הופך לאדם בוגר. מהי האחריות המוטלת על ההורים מהבחינה הזו?

אריה ניסן   
0
גם אתם נתקלים בילד שבתוככם?
(צילום: Africa Studio/shutterstock)
אא

"הילד שבתוכי" קיים אצל כולנו, כן גם אצלנו האנשים הבוגרים, החכמים והמבינים. במהלך חייו ילד עובר מכלול של חוויות ושלל מצבים שבהם הוא לומד להבחין בין טוב לרע, יפה ומכוער, עד שהופך לאדם בוגר. במקביל, עלינו ההורים מוטלת האחריות להנחות לו את הדרך תוך מתן הכוונה נכון ופיקח עם דגש על פיתוח עצמאותו. "אימא, לפעמים קצת קשה ואני לא יודע איך להגיד לך את זה.. אני לא יודע איך להביע את עצמי. משתוללים בי הרבה תחושות, הרגשות ודברים שאני בכלל לא מבין איך ולמה הם קורים לי. לא תמיד אני יודע בכלל להתמודד.. לא יודע מה זה להתמודד. אני רק מרגיש  בלב לא נעים. הבוקר הייתי במסיבת חנוכה עם ביתי בגן. למסיבה הוזמנו האימהות, האווירה הייתה קלילה ונעימה, הילדות היו לבושות חגיגי והגן קושט בסממני החג. גם ביתי שתחיה הייתה עליזה ושמחה עד שלפתע צדה את עיני סיטואציה לכאורה בנאלית דיי מוכרת אבל קול פנימי אותת לי שלהיות ילד זה בכלל לא פשוט, אפילו קשה ולפעמים גם דיי מתסכל.

אותו הקול של הילד שבתוכי. ביתי היקרה הצטרפה למעגל הבנות שצחקו, קיפצו, שרו והתעסקו עם עצמן. במקביל האימהות פטפטו עם זו שיושבת לידן והעבירו חוויות. לפתע ראיתי את ביתי מנסה להשתלב במעגל ולתת יד לאחת הבנות, זו נתנה לה בחזרה , כאשר לפתע הגיע ילדה נוספת ולקחה את ידה ומשכה אותה קדימה. ביתי נשארה עומדת בצד ואחרי שהתעשתה ניסתה שוב לתת לה יד במטרה למשוך אותה לצידה אבל זו כבר לא הסכימה. הן שתיהן חייכו אליה במבט של לא רוצות ולא רוצות , והיא, ביתי , עמדה בצד נעלבת. בלעה את העלבון והמשיכה הלאה. נגשה לחברה נוספת וגם לה ניסתה לתת יד והיא סירבה, וילד כמו שליד מגיב, היא התחילה להגיב במעט תוקפנות ולקחה לה את היד בכוח, כאילו אומרת "אני רוצה להיות חברה שלך ואני גם רוצה שתהיה חברה שלי..". המרחק בין ספיגת עלבון לתגובה הוא קצרצר ואפילו מידי. במונחים של בני אדם זה יכול להיות מתורגם לכעס, בכי, תוקפנות-אלימות, רגשי חוסר ביטחון, מופנמות ועוד. עמדתי בצד שותקת. הבחנתי בכל הסיטואציה והפנמתי את הדברים. כאימא היה לי קשה לראות את המחזה שאומנם טבעי, בריא ומאפיין תהליך חברות סוציאלי נורמלי וכשיר לחלוטין. לפתע התעורר גרעין רדום שנמצא חבוי אצל כל אחד ואחת מאתנו, "הילד שבתוכי".    הילדה שבתוכי הזכירה לי עד כמה זה קשה להיות ילד מהרבה בחינות. לצורך העניין נתמקד במאמר בבחינה החברתית שבו קיים לחץ חברתי עצום על הילדים. כבר בגיל הרך ניתן לזהות את התחרויות וההישגים שעומדים בפניהם, המטרות שנצבים מולם; כמו למשל מי מקובל ומי דחוי, את מי אוהבים ומי לא, מי מצליח להיות הדומיננטי ומי נשאר מאחורה. הדחיה שחוותה ביתי, עוררה אצלי זיכרונות חבויים של בנות גילי דאז ("גיל השווים"), שהייתי רוצה לומר להן לפעמים "אתן לא נחמדות", או "לא כייף לי אתכן" "אתן לא מתנהגות יפה, זה מעליב אותי". אבל לא ידעתי בכלל איך להביע את עצמי, לא ידעתי איך להוציא את התחושות וההרגשות במילים, לא הבנתי את זה בכלל – רק ידעתי שלא נעים לי, שרע. כתגובה לכך הייתי נסגרת בתוכי, הולכת לפינה או יושבת בצד, הייתי נעלבת ומרגישה לא אהובה. ילד מתרגם עלבון בדיוק כפי שאנו המבוגרים חווים, רק שהוא לא ידוע לומר זאת במילים. הוא מרגיש פגוע נעלב, חסר אונים ולא אהוב. כשראיתי את ביתי עומדת בצד עם עצבות בעיניים נקרע לי הלב. היא בסה"כ רצתה לתת יד לחברה ולהרגיש שייכת ונאהבת. מדובר בצורך עז קיומי שקיים אצל כולנו. צורך בסיסי לקבל חום, אהבה, ביטחון, הערכה. מחקרים שבוצעו על ידי הגרמנים ימח"ש בבתי יתומים הראו שילדים שגדלו בחסך תזונתי גבוהה במיוחד הצליחו לשרוד, לעומתם אלו שקבלו תזונה סבירה אך עם מגע אדם מינימלי ביותר (כמו למשל לצורך החלפת טיטול או האכלה),נמצא שכל התינוקות ללא יוצא מן הכלל לא הצליחו לשרוד ומתו. הצורך הוא חיוני בסיסי הכרחי ולא מתפשר. כשילד מגיע מהגן כעוס זה אומר שמשהו מפריע לו, משהו בפנים לא יושב לו  טוב. זה כמו שאתה חוזר מיום עבודה והבוס שלך צעק עלייך, העליב אותך השפיל וביזה. סביר להניח שתבוא עם המטען הכבד הזה הביתה ואם לא תפרוק אותו בצורה הנכונה קרוב לוודאי שהחלשים במערכת יהיו הקורבנות שיחטפו את המהלומה שחטפת, זה נעשה אפילו בתת מודע. כך גם אצל ילדים, רק שהם הרבה יותר חסרי אונים, הם אינם יודעים לתרגם את הדברים, להצביע עליהם לפרש ולהסביר. ועלולים להוציא את העצבים על דברים שלכאורה נראים לא קשורים. אבל למעשה הם כן קשורים.

הטעות הנפוצה והעיקרית שכשאר הילדים מגיבים בכעס או בזעם, אנחנו מתפרצים בחזרה. יוצא שבמקום לטל בבעיה רק מחמירים אותה. הכעס והתסכול שלהם גדל והם עוד יותר לא מבינים מה כאן לא בסדר, כאומרים לעצמם " אני לא מבין מה עשיתי רע, בסה"כ בקשתי קצת תשומת לב, קצת חום ואהבה, מילה טובה, עידוד ופרגון – ולא רק שלא קבלתי, אני בנוסף מקבל ממטרים של צעקות, ביזיונות, השפלות? מה קורה פה בכלל..??". הילד זקוק לחמלה, אמפתיה, רחמים, הבנה, חיבוק, עידוד ומילה טובה. הבסיס הינו נתינה אינסופית של חום ואהבה. זכרו, בדיוק כמו הילד הקטן שבתוכי. אנחנו ב"ה נשתדל להיות קשובים לצרכים שלהם ולהבין שאין התנהגות שקורית סתם, קרוב לוודאי שלכל מהלך קדם טריגר שפעל בעניין. כמו שאני הרבה פעמים אומרת "תפקחו את העיניים תסתכלו סביב" כמו אומרת תתבוננו, תסתכלו, אל תתנו לדברים שיעברו לידכם אלא אתכם. כמובן מלבד פיתוח מודעות עצמית והתבוננות, נקודה נוספת חשובה יסודית בסיסית ומרכזית כפי שמלמד אותנו רבנו הקדוש רבי נחמן וכן מו"ר הרב שלום ארוש - נשא תפילה ממעמקי הלב אל בורא עולם שנזכה למלא את השליחות הכה חשובה ונוראית שקבלנו לשמור על הנשמות הטהורות והקדושות של בורא עולם וחלילה לא נטעה לא נהרוס ולא נקלל ונחבל. השם יתברך ייתן לנו כוחות וסייעתא דישמייא להצליח בה, אמן.

להמשך קריאה
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו
שידור חי