סבר פנים יפות

ההערכה לבן - הזוג אינה מובעת אך בביטוי מילים, אלא גם בארשת הפנים. במשנה בפרקי אבות כתוב: ''שמאי אומר ... והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות'' (פרק א, טו). לפני שנסביר את המשנה מן הראוי להדגיש, שטעות היא להבין, שהמשנה מדברת אך ורק על תהליך קבלת אורח, הבא לביתו של אדם. 'מקבל' במקרה זה פרושו 'מקביל', כלומר: כל אימת שאדם מצוי 'במקביל' לזולת, הוא חייב להראות לו סבר פנים יפות. (קימת גם גירסא מפורשת בלשון ''והוי מקבל'' ...)

משנה זו, והאומרה, מעוררים שאלות מספר: הלל היה רגיל להמריץ את שומעי ליקחו לעשות מעשי חסד, שאינם מתחיבים מן הדין. לעומתו - דיבר שמאי, אך על חובותיו של האדם. המלצותיו לעשות נעשי חסד, או פעולות של לפנים משורת הדין, שהוא עצמו עשה - לא נזכרו כלל במשנה. לכן אמרתו ''והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות'' מלמדת אותנו, שהיא פעולת חובה, ולא מעשה חסד של לפנים משורת הדין. ומדוע? על כך כתב המהר''ל בפרושו לפרקי אבות: מדרך הטבע אדם מתעניין ובוחן את דעת האחרים עליו - האם הם אוהבים אותו, או אם הם ח''ו מזלזלים בו. בחינת דעתם נעשית על פי התרשמות מהבעת פניהם בעת שהם ניצבים מולו. פנים מחייכות מביעות הערכה ופתיחות לאישיותו. פנים חתומות וחסרות הבעה, משדרות למעשה זלזול וחוסר הערכה, המעיקים על הזולת העומד מולו. לכן, אדם שאינו מחייך לעבד העומד מולו, מעביר לו תחושת זלזול, האסור בתכלית האיסור; אם כן, קבלת אדם בסבר פנים יפות אינה מעשה חסד, אלא פעולת חובה, כדי שהזולת לא ירגיש את עצמו מזולזל.

שמאי, שהיה רגיל לדבר על חובות, מציין זאת כהתנהגות המתחייבת, שאסור לותר עליה ביחסים שבין אדם לחברו, ושהכרח הוא לנהוג בה. על פי עיקרון זה, בני אדם, וכמובן בני - זוג, המחייכים זה לזה בעת שמבטיהם נפגשים, משדרים שידור תת - מודע: אני מעריך אותך, אתה חשוב לי. מן הראוי לציין שמעבר לחובה התמידית להאיר פנים לזולת ולבן - הזוג, בבחינת צפיות של נשים מבעליהן מתברר שקיימת ציפיה מיוחדת לחיוכו של הבעל עם כניסתו של הבעל הביתה. הופעה בפנים חתומות משדרת כאמור זלזול, ואף עשויה להיראות ככניסה של בדיעבד הביתה.