האיש והאישה והתכונות בבית השלם

מחקר מקיף שהתפרסם בשנים האחרונות בחו"ל גילה דבר מדהים! רוב בני הזוג שנישאו, ענו על השאלה הבאה: "כעת, כשאתם מכירים היטב, לו יצויר אם היה בידכם אז את המידע העדכני של היום אודות האישיות של הצד השני, האם הייתם מתחתנים עם בן/בת הזוג?!" ענו הזוגות- "לא!" כאשר התעניינו החוקרים לפשר העניין, הגיעו למסקנה ברורה: ההכרות הייתה שטחית בעלת אלמנטים חיצוניים (חזותיות, כושר- דיבור, לבוש אופנתי, הפגנת עושר או סמכות, יחוס, קריירה וכדומה)

שאין בינם לבין סיקור פנימיותו של האדם עימו בחרו כשותף לחיים ולא כלום! ('זיווגים ושידוכים'- ליבוביץ). ואכן, משפטים קלאסיים נאמרים מאיש לרעהו ומאישה לרעותה, ברוח מציאות עגומה זו: "לא תכירי את האדם, עד שתתחתני עימו!". "לפני החתונה האושר נסק למרום הכל היה נראה וורוד, עתה החיים תקועים בבוץ, הם אפרוריים ומשעממים". "אחרי הירח הראשון לנישואינו- אזל הדבש, וכעת- נשאר העוקץ". נציג כאן תמונת מצב מתומצתת הבאה מקרן זווית הגותית מעניינת. אשר שורשיה נעוצים בשחר ראשית הימים. כאשר בורא העולם ברא את עולמו היפה, ותלה ברקיע את המאורות השמימיים- השמש והירח. היה גודלם שווה ואחיד. באה הלבנה לפני ה' וקבלה לפניו: "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?!" במילים ברורות: "או אני או השמש - נאיר את העולם!" השיב לה אלוקים: "את צודקת במאה אחוז! אלא מה, רק בגלל שהתלוננת על מעשי, תישאי לבדך בתוצאות: השמש תאיר ביום ואת בלילה. היא תישאר גדולה ואת תקבלי דיאטה קלינית ותצטמצמי. ובכדי שלא תיפלי למשבר, אתן לך צבא בדמות כוכבי השמים להפיס דעתך" (המאורע המתואר, מתועד בתלמוד בבלי מסכת חולין ס: וכן בזוהר הקדוש בראשית כ.). אצל תפיסת אומות העולם, דוגמת האומה הגרמנית למשל: "השמש המעניקה חיים וצמיחה, היא דמות הנקיבה. את הלילה האפל - מסמל הזכר. כשתיבלע השמש- יגיע קץ העולם!" (המיתולוגיה של הרע עמ. 25). גם במדע 'הגרפולוגיה' ציור השמש משקף את השתקפות דמות האם אצל נפש הצייר. ביהדות, לעומת זאת - השמש מסמלת את האיש, והירח את האישה (זוהר חלק א' כ: ועוד). טעמו של דבר כי האיש מסמל את נתינת השפע, והאישה את קבלתו וחלוקתו לפרטים. ממש כמו שתפקיד השמש להשפיע ולתת אור וחום לירח. שהרי ללבנה אין לה 'אור' משל עצמה כידוע (זוהר ויישב קפא.). רק אחר שהירח מתמלא מאור השמש במידה נאותה, יכול הוא לחלק את אורו לגרמי השמים והיקום. [תגלית מדהימה לאור ונוכח הדברים, נתן חכם אחד ששיעור מין הילודה תלוי בתחזית מזג גרמי השמיים. אם 'חמה' שולטת, יולדות הנשים 'זכרים', ואם 'לבנה' שולטת, יולדות 'נקיבות' (מדרש תלפיות ערך 'כוכב').]. אם נשים לב, שני מישורים אלו רמוזים להפליא במילים המתארות את הורותם של אדם וחווה.

בו כתוב "וייצר" (בראשית ב, ז). ובה: "ויבן" (שם, כב). האיש מסמל את ה-'יוצר', יוזם, מחולל, ומפיק את היצירה. והאישה את קבלתו כעובדה סטטית מוגמרת 'כבנין'. [נקודה זו משתקפת גם בחומרי הגלם הפיזיים של הזוג. האיש נברא מן 'העפר', והאישה מן 'העצם' (שם). 'העפר' מגלם את כוח ופונקצית היצירה הכללית הגמישה לבנין העולם ולשירות האדם כפי ראות עיניו כחומר ביד היוצר. 'העצם' מסמל נוקשות וחוסר גמישות כיצירה מוגמרת העומדת כפי שהיא. מרכזי הכוחות באדם, גם הם תורמים את חלקם בעניין, אצל האיש החלק המפותח יותר הוא – המוח. אצל האישה – הלב. (לאחרונה פורסם מחקר אנטומי בו הוברר כי מוח האיש גדול יותר בקוטרו מן האישה) המוח מושתת על יסוד 'המים' שמצויים בגוף ונפש האדם, והלב על יסוד 'האש' שבו (תיקוני זוהר תיקון 69 קד:). טבע המוח להיות 'קר' ומחושב ממש כטבע 'המים' הקרירים, ואילו הלב 'חם' וספונטאני כטבע 'האש' הלוהטת. שוב פעם אנו פוגשים את האיש כגורם יוזם וחושב, והאישה כגורם יזום המתפעל כמו הלב הנרגש מן החלטות המוח, וכן הלב מווסת ומקבע את אופן הפרקטיקה המעשית של חשיבת האדם.]. נתאר לעצמינו אם השמש הייתה מתעלמת מן הירח, הלילה היה חשוך ואפל מתמיד. לו יצויר אם הלבנה תתעלם מנוכחות השמש המאירה היא תיעלם מן ספרי הטבע ומתודעת האנושות- כגורם מאיר. ואם כך הם פני הדברים. הרי שאין לנו מנוס  לקבוע את המסקנה הברורה המבצבצת מנבכי התכנים הנ"ל: לפני שהקשר בא לידי מיסוד הוי אומר - נישואין. הגבר מגלם את השמש 'האקטיבית' המאירה והמפרגנת במלאת הדרה. האישה לעומתו, מגלמת את הלבנה הכמהה לקבל: אור, שפע, חיות, ושמחה. אם כך מה פלא שהחיים נראים לשני הצדדים- יפים מתמיד. והעתיד נצפה כטוב ואופטימי יותר. לאחר החתונה כשהקשר נהפך לעובדה מוגמרת וממוסדת, חלה נסיגת שני הצדדים משורש מהותם וייעודם (נתינה וקבלה). האיש מרשה לעצמו לנוח על זרי הדפנה ולקצור את פירות עמלו, ממש כפי שעושה הירח 'הפאסיבי'. והאישה מרגישה שהיא נהפכה 'לשמש'. עליה להאיר ולשרת את האיש מסביב לשעון. נשכח כאן דבר אחד ברור- איך האישה תאיר את חיי האיש, אם היא איננה מקבלת ממנו את אותו שפע ויחס שהוא הרעיף עליה עד לא מזמן! הלא כשהכד ריק הוא אינו יוכל לרוות את צימאון האחרים! [וגם יוסר ממנו תואר כד שתייה ויודבק עליו תווית של אגרטל או כלי חזותי כזה ואחר. בדיוק כפי שהירח אם לא יקבל את אור השמש יחדל מתוארו הבלעדי.] לפעמים האיש מגלם יפה את הכוח המאיר והמפרגן, והאישה שמרגישה יותר מידי טוב [וכבר אמר מי שאמר: "האויב של הטוב, זה הטוב - מאוד!".],

מנצלת את ההזדמנות ומנצלת את טוב ליבו או את עדינותו של אישה בכדי לטפס עליו לרמוס את כבודו, ולשלוט בו ביד רמה, וכך היא הופכת 'לשמש', ואת האיש היא הופכת בעל כורחו 'לירח' בבחינת: "הגולם קם על יוצרו". כאן במכבסת תפקידים: מהותיים, ערכיים, ושורשיים אלו, נהרסת הזוגיות! מערכת היחסים שנבנתה בעמל ויזע, מדרדרת אל עברי פי פחת, כאותו כדור שלג התופס תאוצה במורד הר הקרח ומתעצם מרגע לרגע ואחריתו מי יישורנו. כפי שברור לנו שהשמש ממלאת מאז ומעולם את תפקידה יפה וכמוה גם הירח, כל אחד ואחד לפי כבודו ומעלתו בעיתו ובזמנו. כך חלוקת התפקידים ומערכת יחסי משפיע ונשפע אצל בני הזוג, צריכים להיות ברורים ומוגדרים. לא האיש הוא האשם וכך גם לא האישה. כולם צודקים! אבל בכביש החיים צריך להיות חכם ולא צודק והחכמה האלוקית העליונה מייעדת מאז ראשיתה את התפקיד 'האקטיבי' לאיש 'והפסיבי' לאישה במטרה לגשר על הפערים שבין המינים. סיפור קדום ונפלא, מובא אודות אישה שהוליכה את ביתה-הכלה, לבית החתן. נתאר לעצמינו את הרגע בו האימא נפרדת מביתה ומוסרת אותה לחתנה החדש. זהו רגע בלתי נשכח הן לאם והן לבת. ברגע זה האם מתמצתת את עיקרי המורשת שנחלה בשנות חייה ומעבירה אותם לביתה כצידה לדרך. וכדברים הללו נפרדה ממנה: "ביתי עמדי לפניו כאמה לפני המלך, ואז הוא יהיה לך כעבד ויכבדך כגבירה ויאהבך כאחות. ואם תתגדלי עליו יהיה לך כאדון בעל כורחך וישנאך!" (מנורת המאור, תחילת מאמר 'הזיווג' בשם ספרים קדמונים). מסיפור זה למדנו את הצורך הגברי החיוני בהכרת סמכותו ועליונותו האקטיבית כגורם דומיננטי רב השפעה על האישה שעימו. גבר שלא מרגיש כך הופך לאדם עם מבט כבוי בעיניים המנסה לשרוד בשארית כוחותיו את מערכת הנישואין שלו. אגדה עממית שחה אודות אשת איכר אמיד, שהייתה שופתת מידי יום קדירה מלאת תבשילים ערבים לחיך, בעבור הפועלים שעבדו בשדות בעלה. פעם אחת, הגישה להם את הסיר המהביל מזגה את המנות לצלחות כדרכה, ומה רבה התדהמה כשהפועלים ראו בצלחתם במו עיניהם... תבן! תמהו כולם לפשר השינוי המוזר ואף רטנו: "ללעג וקלס נהפכנו, לבהמות השדה נדמינו". ענתה להם האישה: "במשך 20 שנה (!) טורחת אני למענכם בכל ליבי, את תמצית נשמת נשמתי משקיעה הנני במאכלים למען יהיו ערבים לחיככם, ואף פעם לא שמעתי מכם מחמאה או מילה טובה המחממים את הלב על האוכל הטעים. אי לכך חשבתי לתומי שאינכם יודעים מה מוגש לפניכם, ומכיוון שכך לא תקפידו לאכול אף- תבן מבושל". מסיפור זה למדנו כי האישה (בניגוד לאיש) כטיפוס פסיבי תלותי שונאת 'שיגרה' ואוהבת מחמאה, הערכה, ומילה טובה. האישה הכמהה לכך נקראת- 'ענייה', מפני שהיא חייבת את המזון הנפשי הזה שנקרא- עידוד, ממש כמו שהעני הפסיבי חייב למלאת את החסכים הכלכליים שלו בממון שאין לו משל עצמו.

("עשיר הוא בחינת זכר, ועני הוא בחינת נקיבה"- ספר המידות ערך ממון אות ק"ב) כאן, האיש כיצרן ומשפיע נכנס לתפקיד האקטיבי שיועד לו מקדמא דנא וכגבר אמיתי נותן לאשתו את 'צבא הכוכבים המאירים' לפייס נפשה- את מחסוריה הכלכליים והנפשיים בשפע כיד ה' הטובה עליו. זאת עלינו לדעת! אישה אפילו אם תנסוק למעמד- על של ראש ממשלה, ובעלה יהיה במקצועו צבעי או אינסטלאטור, עדיין היא תהיה חייבת את המשענת ואת התמיכה המתמדת שלו, נקודה! אישה שלא מקבלת מחמאה ותשומת לב הופכת לשבר כלי מהלך. היא יכולה להיות אישה קרייריסטית מוצלחת ומרשימה, או עקרת בית למופת, אבל את חוט השדרה המרכזי בחייה שהוא המשענת הגברית אין לה!

ומכאן ועד למרירות כרונית ומחלות פסיכוסומאטיות (מחלות גופניות הנגרמות בעטיים של מחלות נפשיות) הדרך קצרה. אפילו קצרה מאוד! הבה נלמד כולנו ממחדלו של אדם הראשון שאת פירות הבאושים שבאו בעקבותיו אנו אוכלים לזרא עד היום. כאשר הנחש הקדמוני בא לחווה במגמה לפתותה. היכן באמת נעלם מן התמונה- הבעל הראשון בהיסטוריה?! ענו על כך חכמינו ז"ל: "באותה שעה- ישן היה!" (ילקוט שמעוני, בראשית, רמז כ"ו). אדם הראשון נרדם על המשמר 'האקטיבי' והפך להיות 'פסיבי'- חד וחלק! חוה הרגישה כי החתן שקוע בעצמו והלכה לחפש את עצמה ואת אושרה במקומות מסוכנים והרי- גורל. פסיכולוג ידוע אמר כך: "בני אדם מתקשים בניהם בתקשורת, מפני שהם בונים חומות- במקום גשרים!". הבה נדביק את הפערים ונגשר בניהם באמצעות: פתיחות (בעיקר - תקשורתית), סבלנות וסובלנות, הכרה במעמד האחר, והענקת כבודו הראוי לו- למען שלום האנושות ושמירת המרקם העדין שבה. ולמען יהיה לכולנו- עתיד טוב יותר. אם נרצה- אין זו אגדה!