הקושי בזוגיות

אריה ניסן   
אא

אשה פלונית צלצלה אל הרב שלה פעמים רבות לבכות באוזניו על רוע מזלה. בעלה הוא אחד מבעלי החסד הגדולים, ושמו הטוב הולך לפניו. בעבר היא התאוננה רבות: "היכן שאני הולכת, קשה לי לשמוע שכנים וידידים המריעים בהתפעלות על בעלי בפניי. 'אה, איזו זכות, כזה צדיק', הכול מלאים הלל ותשבחות. אני שומעת אותם ומרגישה כאילו מישהו דוקר בי בסכין חדה, משום שהחסד שלו מופנה כלפי כל העולם, אך מה איתי? לי אין בעל! לילדים אין אבא!". יום אחד היא טלפנה לרב, ומיד פרצה בבכי מר: "אינני יכולה יותר", "מה קרה?" שאל הרב, והיא סיפרה כי היא בשמירת הריון (זו הפעם השביעית שהיא בשמירה), ובעלה, כמובן, אינו עוזר לה... "מדוע?" שאל הרב, ותשובתה היתה "כי רבים צריכים אותו, אין לו זמן מיותר בשביל אשתו." היא סיפרה בבכי: "הפעם, בשמירה הנוכחית, החלטתי שלא כבעבר, שלא אכפת לי, אין לי כוח לריב איתו, שימשיך עם החסדים שלו. בתי בוגרת וכיולה לעזור, אני אסתדר איתה נהדר. אבל, היום הבת יצאה לטיול עם כתתה, וכי אני יכולה להגיד לה לא? וכי היא אשמה שאמה בשמירה? לכן ביקשתי מבעלי הנכבד שיבוא, באופן חד פעמי, בשעה שתים עשרה בצהריים על מנת לקבל את הילדים ולהאכילם והוא הסכים מייד. נוכחתי לראות כי גם לו ולחסדיו יש קו אדום, והנה, כשאני באמת צריכה – הוא שם בשבילי. בעשרה לשתים עשרה הוא התקשר ואמר: 'אני נורא מצטער, לא אוכל להגיע'. שאלתי מדוע, והוא ענה: 'כי יש כאן אישה מסכנה, שהיא בשמירת הריון לפני לידה, ואין מי שיעזור לה'...". כשאמרה זאת, פרצה שוב בבכי תמרורים "אישה מסכנה בשמירת הריון, שאין מי שיעזור לה". אם היינו שואלים את הבעל מדוע התנהג כך? תשובתו היתה בערך כזו: "עזוב שטויות, אשתי סתם משחקת, וכי אתה בטוח שאיננה יכולה לקום?". אך מהו ההסבר האמיתי?  בהתחלה לכולם יש כוחות. המבחן האמיתי הינו לאורך זמן ,לראות מי יוכל להתמיד .גם שנמאס ,גם שזה שוחק .התמדה ועקשנות חיובית הן מילות המפתח בשיפור הזוגיות. אדם לא אוהב מחויבויות... דוד המלך ע"ה, לפני הסתלקותו, אמר לשלמה בנו: "והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים". דוד המלך המשיך וציווה לשלמה: "ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה ... והורדת את שיבתו בדם שאול" (מלכים א' פ"ב ו- ח). בספר שמואל ב' טז, פסוק ה, מסופר ששמעי בן גרא קילל את דוד המלך ואף סקל אותו באבנים, דוד המלך בחר לא להגיב, אך כיוון שנתחייב מיתה למלכות, לפני פטירתו ציווה את בנו להשלים את המלאכה, אך לא להורגו בידיים אלא שייתן לדברים לקרות מאליהם, לכן אמר לשלמה: "ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה". נשאלת השאלה, מה עניין חכמה להריגת שמעי? לכאורה, היה די להורות לו שיוריד את שיבתו שאולה כי הוא מורד במלכות, אך מה הסיבה לתוספת "כי איש חכם אתה"? התשובה היא, שדוד המלך נפטר והלך לעולמו. כאשר שמעי בן גרא שמע על הסתלקותו, ידע כי עתה הגיע זמנו למות, הרי ישנה צוואה. שמעי בא לשלמה ובכה לפניו: "אדני המלך, אני זקן בן שמונים, מה ייתן ומה יוסיף לך שתהרוג אותי? אנא תן לי למות בשקט, במיטתי. כמה כבר נותר לי לחיות?". שלמה המלך ענה לו: "אין בעיה, בנה לך בית בירושלים, תתגורר בירושלים. אם רק יצאת, חלפת על פני נחל קדרון – בפאתי העיר, דע כי מות תמות – זו פקודתי לא יותר". שמעי בן גרא יצא שמח וטוב לב. מהו הקושי הטמון בקיום הציווי "לא לצאת מירושלים"? לא חולף זמן רב, ובורחים לשמעי שני עבדים, והולכים לכיוון גת. שמעי יצא לרדוף אחריהם כדי להשיבם, ויצא מירושלים. מייד ברגע זה שלמה המלך לא תפס אותו והרגו. נשאלת השאלה: מה חשב שמעי בן גרא כשרדף אחרי העבדים? הרי הוא ידע ששלמה המלך "מחכה לו בפינה" ולטעות שלו הוא מחכה. מה חשוב יותר לשמעי, החיים שלו או העבדים? שאלה נוספת שעולה היא, מדוע שלמה המלך נטל על עצמו סיכון, הרי אביו הורה לו להורגו. מה היה עושה אילו שמעי לא היה יוצא מירושלים? הרי היה עובר על צוואת דוד המלך ע"ה. אם כן, כיצד לקח סיכון גבוה כל כך? תשובה אחת יש לכך: החכם מכל אדם ידע כלל יסודי: ברגע שאני כובל אדם ואומר לו "אל תצא", הוא דווקא ייצא. אדם לא יכול לעמוד בקושי של מחוייבות. כל מקום של מחוייבות יגרום לו לעשות את ההיפך. לכן, בסופו של דבר שמעי יוצא מהעיר. העבדים שברחו היוו תירוץ מעולה ליציאה מהעיר, אך אם לא היו העבדים, הוא עדיין היה מוצא סיבה אחרת לצאת. זאת הייתה חוכמתו של שלמה המלך. הקושי במחויבות  דוגמה לקושי במחוייבות ניתן לראות בסיפור על מלמד בתלמוד תורה, שבכל שנות עבודתו לא היה ילד שלא ידע את החומר, לא הייתה קיימת מציאות כזו. הוא היה מלמד מסור מאין כמוהו. הקדיש את ימיו לילדים, בשעת ההפסקה לא נכנס לחדר מורים אלא נשאר בכיתה לעזור לתלמידים החלשים, בשבתות הילדים היו באים אליו אחר הצהריים ללימוד, וכך היה במשך עשרות שנים. כאשר יצא לפנסיה, המלמדים הוותיקים ערכו לכבודו מסיבת פרידה. בנאומו המרכזי של אחד המלמדים, בין הדברים, הוא שאל את הנוכחים: "האם יש אחד מהנוכחים הזוכר פעם אחת, את המלמד, חתן המסיבה, בחדר המורים?" אף אחד לא קם. מסירות של ממש, הלוואי שכל המלמדים היו כאלה. סיפר לרב אותו מלמד: "האמן לי, אינני מסוגל לשבת בשבת אחה"צ חצי שעה ולחזור עם הבן שלי על מה שלמד בחדר, אינני מבין מדוע זה כך, אך כנראה בגלל זה השם נתן לי בן אחד וחמש בנות ...." הסיבה הברורה היא, שלכל אותם ילדים שמסר נפש בשבילם, אינו חייב כלום, ואילו לבנו הוא מחוייב. ניתן לראות זאת גם לדוגמה אצל זוג שגר יחד מספר שנים, ומערכת היחסים שלהם טובה מאוד, עד שהחליטו להתחתן. לאחר מספר חודשים מהחתונה החליטו להתגרש. נשאלת השאלה, כיצד זה ייתכן? האח שלהם (שהיה בעל תשובה) אמר, שמהיכרות אישית הם חיו יפה יחד, עד שנישאו... פשוט לפני החתונה הם לא היו מחוייבים אחד לשני במאומה, וכל עוד שאדם אינו מחוייב, אין לו בעיה להעניק, אבל ברגע ש"סגרו את עצמם" בטבעת הנישואין, התחושה השתנתה לכליאה בבית כלא. כאן מתחיל הקושי ... המבחן האמיתי של האדם, הוא דווקא בקושי, בשעה שקשה לו. יהודי מקים בית, לא על מנת לקבל, אלא על מנת לתת, ובצורה הקשה ביותר. הנתינה היא לבן/ת הזוג שאנו מחוייבים כלפיהם באופן יומיומי. אם המחוייבות היא חד פעמית, האדם עומד בה בקלות, אך כשהמחוייבות היא יומיומית, היא הופכת לקשה על גבול הבלתי אפשרית, וזו העבודה של האדם בעמידה בקושי זה(חלק מהסיפורים הינם סיפורים ששמעתי מהרב דיאמנט)המאמר הובא מאתר עולמות נפגשים של הרב יצחק פנגר

להמשך קריאה
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו
שידור חי