איך יוצאים מהייאוש?
(צילום: By coolshutter/shutterstock)

יהדות

איך יוצאים מהייאוש?

כולנו לעיתים נכנסים למצב של ייאוש, דיכאון וחוסר אמונה, מדרדרים מרגע לרגע, מתמקדים בדכדוך. אומרים לכם "שהכל לטובה" האם באמת אתם מתעודדים מכך? וגם אם זה לגבי הזיווג שלכם? קראו על בחור הישיבה הרווק בן ה-32 מה יש לו לומר בנושא

   
איך יוצאים מהייאוש?
(צילום: By coolshutter/shutterstock)
אא

שלום, אני בן 32, לומד בישיבה לבעלי תשובה כשבע שנים, ממתין לשידוך, לאחר השתדלויות לא מעטות אני על סף ייאוש, ואיני רואה שום סיכוי באופן טבעי להשתחרר מן המצוקה המעיקה הזו. אודה לכם אם תדריכוני ותחזקוני. תודה, משה *  *  * * * הילות וכתרים... בתחילה נדמה היה לי שמה שצריך לכתוב לך זה חיזוק פשוט של אמונה.

"הכל מה' והכל לטובה", "כל אחד מגיע זמנו וצריך רק להתאזר בסבלנות", וכדומה. אבל אני מניח שדברים כאלו אתה כבר שומע ממי שסובב אותך – וכנראה שאין די בהם. באמת נראה לי שבעייתך איננה עיכוב השידוך שלך(!), כי אם בעיה שונה לחלוטין, בעיה שורשית שעשויה ללבוש צורה ולפשוט צורה, אבל אם תכיר בה ותתמודד איתה כראוי יתכן מאוד שלא יעלה על דעתך עוד לעולם להגיע לסף ייאוש.

בעייתך, ובעצם בעיית כולנו, היא הדמיון, שהיכן שהוא, במצב כלשהו, מצפים לנו בעולם הזה אושר ושלוות הנפש. לא, אינני מתכוון שנולדנו לסבול ואסור להיות מאושרים, אבל הדמיון נעוץ בזה שנדמה לנו שכשנגיע ונמלא שאיפת לב מסויימת, או אז יתחילו החיים הטובים. אז יסורו העננים מעל שמי חיינו והעולם יחייך אלינו לעד. במקרה שלך, ושל רבים במצבך, מתלבש הדמיון הזה בשאיפה לנישואין. אנו רוקמים ליום הזה הילות וכתרים ומצפים שכשיבוא המיועד, או כשתבוא המיועדת – אז לא אהיה יותר בודד, אקים לי את הקן המשפחתי שלי ואמלא אותו בשמחה ובקדושה. וזהו באמת חלום מקסים...אלא שכאשר אנחנו הוגים בו, יש לנו נטייה לשכוח שהנישואין כוללים התקשרות עם איש רגיל, בשר ודם ובן תמותה, בעל מעלות וחסרונות. גם לצידו יהיו החיים רצופים בניסיונות וקשיים, עליות ומורדות, ואנו עלולים להתנסות, גם לאחר הנישואין, ברגשות קשים של בדידות ועצב, לפעמים אולי עמוקים משחשנו בטרם נישאנו. אינני מתכוון בכהוא זה להמעיט בערך קדושת הנישואין ובכל המעלות המופלגות הטמונות בהקמת בית יהודי. אני מנסה רק להצביע על הטעות בתפישה, המציבה את הנישואין כפסגה מקסימה שממנה ואילך יהיו החיים תמיד רק טובים יותר. בעצם, אם נתבונן על חיי האדם נראה שכבר אלפי שנים מתנסה המין האנושי בתכנית כמעט קבועה מראש של עליה וירידה, מצוקה וישועה. כשילד בא לעולם, זוהי ישועה להוריו, שמחה עצומה. אלא שישועה זו מולידה מיד חיסרון חדש, מצוקה חדשה. מעתה, יהיו עסוקים הוריו בדאגה מתמדת לגידולו של ילדם. מתי יתחיל לזחול וללכת? מתי תצמחנה שיניו? מתי יעבור בשלום את החיסונים? מתי יתחיל לדבר? מצוקות ודאגות אלו לא היו ידועות להם כלל בטרם באה לעולם ישועתם, בטרם נולד ילדם. דווקא הישועה היא שהצמיחה מצוקות חדשות, לילות ללא שינה, חרדה לגורלו של יצור פעוט וחסר ישע... והנה בשעה טובה מגיע הילד לגן ולבית הספר, ישועה! כמה שלבים כבר עבר בשלום, גדל והתפתח. כעת הוא לומד להשתלב בחברה, אבל זוהי גם מצוקה חדשה, מי יהיו חבריו? אילו השפעות יספוג? הנה הוא לומד לקרוא – מה יקרא ולמה ייחשף? וממתיקות הילדות והתינוקיות תופיע מצוקת גיל המרד, וגיל ההתבגרות, ובעיות חדשות, עד שברבות הימים יזכו הוריו להובילו לחופתו. כמה מרגש הוא היום הזה, כמה חלומות נטוו סביבו. הנה הקים ילדם בית משלו, כבר עומד הוא בזכות עצמו. מחד – ישועה, ומאידך, פתאום בדידות וקושי.

האפרוח פרח מן הקן וכעת צריך להתמודד עם רגשות שונים לגמרי. והזוג הטרי? כמה נכסף כל אחד מהם לישועה זו, להקים בית משלו. אך בטרם יספיקו לשמוח בישועתם, יתגלו גם צדדי העבודה והקושי שבה. כעת עלי להתמודד עם אדם נוסף, עם חיים לצד האדם השונה והלא תמיד מובן, הלא תמיד שותף ותומך כפי שציפיתי. וגם אם שלום הבית פורח, שנה שנתיים יחלפו ומצוקה ידועה תתייצב בפתח. רוצים ילדים, רוצים משפחה. איזו מצוקה היא זו, הידועה לחשוכי בנים, איזו מרירות, איזו בדידות. "הבה לי בנים, ואם אין – מתנה אנכי"! לעיתים, נדמה בעיניהם, רק ילד משלהם ימלא את עולמם באור. אפילו יזכו לישועה, עדיין אינם יודעים, כמה מצוקות כרוכות בעקבותיה, עד שיש רגעים בגידול ילדים, שהוריהם, גם אלו שהמתינו להם שנים, עשויים לחוש בהיפך הגמור ממה שחשו בעבר. "עוד רגע אחד אני צריכה לסבול את היצור הצרחן הזה – ואני מתה". היכן הוא עתה, "ואם אין מתה אנכי"? מי זוכר את האהבות והשנאות? מוזר, אלפי שנים מתנסים מיליוני בני אדם באותו תסריט, ואיש מהם כמעט לא עצר והתבונן, לא ניסה להפיק לקח. כמה בקלות מתעתע בנו העולם הזה. כמה מהר מאוד אנו שוכחים את אכזבות העבר ומסמנים ישועה עתידית חדשה בתור החלום הנכסף, פתרון כל המצוקות.

שוב ושוב אנחנו נוחלים אכזבה במקום אחד ומיד מובילים את חיינו לקראת משאת נפש אחרת, שתוך זמן מה תפנה אלינו עורף ותגלה גם היא את צדדיה הלא מוארים, את מצוקותיה המרות. גם בסיפורי התורה אנו מגלים רעיון זה. כשאבד יוסף בן יעקב בודאי הייתה זו מצוקה וצרה נוראה. אך ממנה צמחה ישועה, "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם", מן הרע צמח טוב. ולהיפך, יוסף התגלה כמלך המפרנס את משפחתו, אבל בני יעקב ירדו אחריו למצרים והתחילו סיפור של מצוקה, גלות ושיעבוד, וכן הלאה. נכון, זה טבעי. טבוע בנו לצפות לישועה. ילד רוצה לגדול, בחור חפץ להינשא, זוג רוצים להקים בית ולהעמיד צאצאים. אבל מי שנותן לטבעיות הזו לשלוט בו, מי שמתכחש למצוקות הכרוכות בעקבות הישועות, מזמין לעצמו ייאוש ושברון לב, אכזבות וצער, משום שהעולם אף פעם אינו מתנהג כפי רצוננו, ומרבית משאלותינו אינן מתגשמות. אם תלוי אושרנו בסיפוק רצוננו – הוא מוגבל וחלקי מאוד. ובכן, מהי בעצם המסקנה, האם משמים מצפים מאיתנו להתנהג באופן שונה? האם אין עלינו לצפות לישועה ולהתגשמות מאוויינו הטבעיים והלגיטימיים? אפשר, מותר לצפות, כמו מיליונים לפנינו, להתגשמות משאלות, גם טבעיות. אבל אסור, ובזה אנו צריכים להיות שונים מכל אותם מיליונים, אסור לעשות מישועות כאלה עיקר. מפני שישועות אלה, אליבא דאמת, אליבא דעולם הנצח – הבל הן, אבק פורח. על אותם הטווים חלומות בענייני העולם הזה, בענייני הצלחות הטבע, נושא שלמה המלך משלו ואומר: "גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש".

מי זוכר את האהבות והשנאות, הקנאות והמצוקות הקטנות של דורות שעברו? מה נותר מכל החלומות שטוו מיליוני החולמים מיום בריאת עולם עד היום הזה? כלום! "וחלק אין להם עוד בכל אשר נעשה תחת השמש!" ימים אחדים... תאמר: טוב, אני רוצה לעשות רצון ה', אני רוצה להקים בית יהודי, לא סתם בית, וזה לא דומה לסתם שאיפות של ההמון. נכון, יש אחוזים של רצון קדוש בשאיפתך, אבל יש גם אחוזים רבים של דרך הטבע, שכך אתה רוצה מפני שכך טבוע בך. וכפי שיעור אחוזי הרצון הטבעי – כך שיעור תחושת הייאוש והמצוקה ואוזלת היד. כי אם אדם חפץ, למשל, להינשא רק משום שה' חפץ בכך, אחת היא לו אם משאלתו תתמלא מחר או בעוד עשר שנים. הרי אם טרם זכה למילוי רצונו – משמע שזהו רצון ה', לפחות לעת עתה, ומה מקום יש, אם כן, לעצבות או לייאוש? דוגמא נפלאה לעניין זה אנו מוצאים בסיפורם של יעקב ורחל. יעקב חפץ להינשא לרחל. לבן אביה מטיל עליו, לשם כך, עבודה כרועה צאנו למשך שבע שנים תמימות. "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים", כותב הפסוק (בראשית כט, כ), ומסיים, "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". הייתכן? על פי המושגים שלנו, כשאיש ממתין לבת זוגו, בפרט במשך זמן רב כל כך, הוא חסר סבלנות, משום שרוחו קצרה להגיע כבר לרגע המיוחל. אצלנו התחושה היא הפוכה – לא ששבע שנים הם כמו ימים ספורים, כי אם ימים ספורים מתארכים כשנים!

התשובה פשוטה: יעקב לא ראה בנישואיו לרחל את פסגת ישועתו. הוא לא ציפה שהמצוקות ייעלמו או שהמאבקים יסתיימו כשתינשא לו. הוא פשוט רצה לקיים את רצון ה', ואם כך, מה ההבדל בעצם בין המתנה של ימים לבין המתנה של שנים? את רצון ה' ניתן לקיים בזמן ההמתנה כמו בזמן הנישואין ממש. אושר מסוג אחר באופן אחר אפשר לדייק במילות הפסוק: "באהבתו אותה" – אותה ולא את עצמו. כשאדם רוצה להשלים את חסרונו באמצעות הזולת (חתן, תינוק וכדומה), אזי בעצם הוא אוהב את עצמו ולכן הוא קצר רוח. אולם כאשר רק רצון ה' לנגד עיניו – יש לו כוח. לעולם אינו מתייאש. ישועתו – בכך שזה לעשות את רצון ה', ומצוקתו – כשרחק מקונו חלילה. אין המצוקות והישועות הטבעיים ממלאים אצלו מקום כה נכבד. חשוב להדגיש, שגישה נעלה זו, הגישה המתעלה אל מעל למאוויים הטבעיים, אינה גישה מאושרת פחות. כאשר הוכחנו לעיל, שכל ישועה נושאת בחובה מצוקה חדשה – לא הפרכנו את מציאות האושר ואת מציאות השמחה בעולם, להיפך, יש ויש שמחה עצומה ואושר אינסופי בעולם, והם יכולים גם להיות נחלתנו – אם רק נפסיק לחפש אותם במקום הלא נכון.

והמקום הנכון לאושר יהודי הוא רק בקרבת ה'! קרבת ה' היא אמונה קרבת ה' היא תוצאה של אמונה, שהקב"ה מנהל את חיי, ועושה זאת בצורה הכי טובה, והכי מתאימה לתכלית האמיתית שלי. בין אם יתמלאו מאווי כפי שאני חושב שנחוץ לי, ובין אם יתנהל הכל בדרך שונה, יש לי מה לשמוח – כי יש מי שמנהל את העסק בשבילי. "צריך האדם להתרצות לדרך שבה הקב"ה מנהל את חייו", אומר רבי נחמן מברסלב, וזאת הישועה הכי גדולה, כי כבר אינה תלויה בדבר. ואם נדמה שיש כאן איזו השלמה מתוך ייאוש – אין זה כך. "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו – זאת הבחינה היא מעין עולם הבא", אומר רבי נחמן במקום אחר. ההתרצות הזאת היא ההתעלות מעל לתפיסה הטבעית, ובאמצעותה קונים אושר אמיתי, לא טבעי ובלתי מוגבל. כל אדם רוצה שיהיה לו טוב, ויש טוב, מושג וזמין תמיד, בכל מצב, לכל אדם. "ואני – קרבת אלוקים לי טוב" (תהלים עג). זהו הטוב האמיתי ורק הוא בר השגה, זוהי הישועה היחידה, שנושאת בכנפיה רק אושר ולעולם אין מזדנבת בעקבותיה כל מצוקה.

ככל שנמתן את בהלתנו לישועות בעולם הזה – נתאכזב פחות, וככל שנכניס את הקב"ה ואת רצונו לתמונה – נשמח יותר. נוכל גם אנחנו להיות מאושרים אפילו בטרם התגשמו משאלותינו, נהיה מאושרים בקיום רצון ה'! הלא בזה אנו יהודים, בזה אנו שונים מאותן אינסוף בריות חולמות, שונאות, מקנאות, אבודות, שהעולם מלא בהן... ישועה כזו אני מאחל לך, ולכל המצפים לישועה, ישועה של קרבת ה'. זוהי הישועה האמיתית, ששום מצוקה לא תוכל לה! כשנושעים בישועה זו יש כוח לשאת הכל, יש כוח לסבול ולצפות. יש כוח אפילו לשמוח, עוד בטרם שאנו זוכים למילוי משאלת לב זו או אחרת. מי שאינו נושע בקרבת ה', גם ישועותיו הגדולות ביותר נושאות בכנפיהן תדיר, ובעל כורחו, מצוקות חדשות.

עוד כתבות שיעניינו אותך

כתבות נוספות שאולי יעניינו אותך