למה בשבת הכל הפוך?
(צילום: By Creative Supreme NYC/shutterstock)

יהדות

למה בשבת הכל הפוך?

שבת זה אחד מימות השבוע שבו כל הבית הפוך, יוצאים לחופש מהמסגרות. בזמן הקידוש תמיד נכנסים 'כל המזיקים והמפריעים' ולעיתים הוא עלול להידרדר ברגע. זו הדרך שלנו להבין את קדושת השבת

אריה ניסן   
למה בשבת הכל הפוך?
(צילום: By Creative Supreme NYC/shutterstock)
אא

ידוע בכתבים, כי בכל יום מימות השבוע שולט כוחו של כוכב אחר משבעת כוכבי הלכת. ובשבת שולט שבתאי, שהוא כוכב של הרס וחורבן, כמו שכתוב: "שבתאי הורס ולא חומל" (כתבי הרמ"ע מפאנו, מאמר הרקיעים). ואם כן, על פי טבע העולם, צריך יום השבת להיות היום הקשה ביותר מימות השבוע. ובאמת, רואים גם על פי פשוטם של דברים, שבשבת, כאשר בני הבית אינם יוצאים למלאכתם או לימודם, ונמצאים יחד יום שלם סביב אותו שולחן, מטבע הדברים עולה הסיכוי לחיכוך ומריבה, לאי הבנות ולצער, כאשר קורה פעמים רבות דווקא ביום שבת.

אולם כל זה רק על פי הטבע, ולכן כל מעשינו בשבת, כפי שמסביר הזוהר הקדוש, הם בניגוד לטבע ובשינוי מאשר כל ימות השבוע, שבכך אנו חורגים ונמלטים ממשלת שבתאי הטבעית ועולים להנהגה אלוקית על טבעית. מדברים אחרת, אוכלים אחרת, מתלבשים אחרת, הולכים אחרת, מתפללים אחרת. וכך כותב הזוהר הקדוש: "שהסיטרא אחרא (הצד האחר) רואה שעשו שינוי לכבוד שבת בכל דבר, בלבוש ובמאכל, אין להם רשות להתקרב" (תיקוני זוהר, תיקון כ"א).

בשבת אנו נלחמים בטבע. אם אנחנו מודעים לעובדה זו ומקבלים עלינו את המשימה, נצא מנצחים ונעלה את עצמנו ואת בני הבית כולם לעולם שמעל הטבע. למעין עולם הבא. אבל אם איננו מודעים לעובדה זו ולא מקבלים עלינו את העבודה, רק מצפים ששבת תהפוך ממילא ליום שכולו עונג ומנוחת גוף ונפש, ללא כל מאמץ מיוחד מצידנו, בוודאי נצא מנוצחים ושליטת החורבן של שבתאי תשבית מאיתנו את שמחת וקדושת היום. דווקא היום הזה, היום היחידי בשבוע שבו נפגשים יחד כל בני המשפחה ופנויים לקבל זה מזה, זהו יומם הגדול של ילדינו. זוהי ההזדמנות הקבועה והשבועית להעניק להם את כל מה שהם זקוקים לו, ביתר איכות וביתר עומק מכל הפגישות הקטנות והלא עמוקות שמזדמן לנו להיפגש איתם בימות השבוע. לפי דברי רבי נחמן מברסלב, שבת הוא גם המקום ממנו אנו וכמובן גם ילדינו, יכולים לשאוב שמחה, חיות והשראה לכל ימות השבוע. אבל כל זה קורה רק אם נלחמים בטבע. דבר גדול כזה לא קורה מעצמו, ורק העצלות והעצבות מדמים לנו את השבת כיום שבו סוף סוף ננוח וסוף סוף יטפלו בנו. אם נסכים לא לנוח, נזכה לבסוף למנוחת הנפש, אם נסכים לטפל באחרים, נרגיש את המגע המרפא של שבת גם בנו.

בעניין הנהגת השבת כותב רבינו ז"ל: "והכלל, שצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש, ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל, רק להתענג על ה'" וכו' (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה יז). בתחילת אותה תורה הוא כותב: "צריך להיזהר מאוד להיות שמח וטוב לב בשבת". והנה יש הבדל גדול בין "להיות שמח" לבין "לנהוג שמחה". "להיות שמח" – בהוויה של שמחה, שנובעת ונוגעת בפנימיות של האדם. ואילו "לנהוג בשמחה" משמע, אף על פי שאינך בשמחה – להתנהג כאילו אתה בשמחה, וכן מובן מהמשך דבריו שזוהי הוראה חיצונית – "ולבלי להראות שום עצבות". אכן, "לזכות לשמחה – זה קשה וכבד להאדם לזכות לזה יותר משאר כל העבודות", לימד רבינו (שיחות הר"ן כ') ולכן צריך להתחיל עם "הנהגת שמחה", ועל ידי יצירת "צורה" של שמחה יכול האדם גם לזכות ל"מהות" של שמחה, שמחה באמת. וכן מובן מדבריו, שעל ידי שאדם "עושה עצמו שמח" על ידי זה בסופו של דבר הוא באמת נהיה שמח.

וכלשונו: "ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח – על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה" (שיחות הר"ן ע"ד). נראה מדבריו שיש בעניין זה כמה דרגות: האחת – "לבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל" (מבאר המלב"ים: "עצבות – הוא על העבר, ודאגה – על העתיד") וגם אם יש בליבו עצבות ודאגה – לפחות שלא להראות אותם כלפי חוץ. השנייה – לנהוג שמחה גדולה בשבת. כלומר, לא זו בלבד שאינו מראה עצבות ודאגה, הוא גם מראה הנהגות וסימני שמחה. והשלישית – שעל ידי הנהגת השמחה יזכה אכן "להיות שמח וטוב לב בשבת". בעניין הנהגת השמחה מצאנו לשון זו ממש בדברי רבינו "במעשה מחכם ותם",

וכך מתאר רבינו את התם: "ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד. והיה רק מלא שמחה תמיד". מן הדברים משמע שיתכן שאף התם עבר מצבים של עצבות ודאגה, אבל הוא, בתמימותו, לא גילה אותם כלפי חוץ. "ומנהגו היה" – היה לו מנהג "שהיה תמיד בשמחה". בעיון בהתנהגותו של התם, אם כן, נוכל ללמוד אודות "הנהגת השמחה". איך מתנהגים בשמחה, אף על פי שהלב עדיין רחוק מלהרגיש בה? בהנהגת התם אנו מוצאים שהיה משבח מאוד את מאכליו. ואף על פי שהיה לו רק לחם לאכול, שיבח אותו כאילו הגישו לפניו כל מעדני עולם. "והוא היה מתענג מאוד מזה ושיבח מאוד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש". וכן במשקה ובמלבושים שלו, הייתה דרכו לשבח הכל כאילו מדובר בדברים המשובחים ביותר. גם כשהיה מסיים את עבודתו, את הנעליים שהיה מייצר (כי היה סנדלר), אף על פי שלא היה אומן גדול כל כך, והנעליים שהיה מייצר היו חסרות שלמות, אף על פי כן "היה לוקח המנעל בידו, והיה משבח אותו מאוד, והיה מתענג מאוד ממנו, והיה אומר: אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה, כמה מתוק המנעל הזה, כמה מנעל של דבש וסוכר המנעל הזה". אשתו, לעומת זאת, לא התפעלה מדברי השבח הללו שהיו מוגזמים לפי דעתה. היא לכאורה ראתה את המציאות כהווייתה, וגם ניסתה להסביר לו את טעותו בשאלתה: אם המנעל הזה הוא כל כך מתוק, מדוע סנדלרים אחרים מרוויחים שלושה זהובים בעד זוג נעליים ואתה מרוויח רק זהוב וחצי? אולם השקפתה ה"ריאלית" על מעשיו לא גרמה לו עצבות והוא המשיך בגישתו החיובית.

"השיב לה: מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי, ועוד – למה לנו לדבר מאחרים, הלא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרוויח מיד ליד?" נמצאנו למדים שעיקרה של "הנהגת השמחה" היא ההסתכלות החיובית על המציאות. ובעיקר, הדיבור החיובי אודותיה: "והיה משבח", "והיה אומר". אין די במחשבות טובות על המציאות. צריך לומר את הדברים, להגשים אותם ולהעניק להם ממשות. לדבר טוב – לשבח את הטוב שבכל דבר ובכל מצב, אפילו אם אינו מושלם, להסתכל על מה שיש לי ולא להשוות לאחרים. "מה לי בזה? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי?" להתבונן ולדבר על הטוב, האושר, הרווחה שיש לנו בכל תחום מחיינו – אוכל ומשקה, בגד ופרנסה. גם אם יש לאחרים טוב יותר, אבל לי – יש את זה, וחובה עליי להתפעל, לשבח ולפאר את הטוב שברשותי. ובפרט את הטוב האמיתי הנצחי – מאכל ומשקה ומלבוש רוחני – הלא הם התורה והמצוות שיש בידינו. "הלא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרוויח..." וכמו שאמר רבינו ז"ל בעצמו: "רווח העולם הזה אין לשער!" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה כה).

הנהגה זו, למעשה, היא הדרך הקדושה של "אזמרה" שלימד רבינו בתורה רפ"ב בספרו "ליקוטי מוהר"ן" – הלא היא הדרך העיקרית והיסודית להתגבר על הרע. לראות טוב. לדבר טוב על עצמו ועל זולתו. מאחר ודרך זו היא יסודית כל כך, מדוע עלינו לנהוג בה דווקא בשבת? הלא היא נוגעת גם לימי החול. והלא גם מנהגו של התם היה "שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד". וכי מצוות השמחה שייכת רק לשבת? אולם, ידוע מדברי הזוהר הקדוש, שכל ימי החול יונקים ומקבלים כל חיותם משבת וממנה מתברכים. והיא היא הנקודה הפנימית, שורש ומקור הכל (זוהר ויקהל). ואם כך, מה מתאים יותר משבת לעבוד על עניין השמחה וראיית הטוב ועל ידי זה נזכה להמשיך שמחה וחיות גם לימי החול. אם נתאמן ב"אזמרה" בשבת, ביום שבו האור והחיות גדולים יותר למעלה, אז נוכל בקלות יותר לזכות לזה גם אחר כך, כאשר בימי החול יתמעטו האור והחיות. קופסת אזמרה עצה טוב להכניס ללב את העניין אזמרה היא "קופסת אזמרה". את העצה הזו שמענו מציפורה גלבך ז"ל (אשת הרב החסיד ר' געצל גלבך יבדל לחיים טובים, מזרע רבינו הקדוש רבינו נחמן בן פיגא) וכבר הועילה לנו ולמשפחות רבות לחזק את עניין האזמרה ולהוסיף שמחה בשולחן השבת.

לוקחים קופסת נעליים ועוטפים אותה יפה בצורה צבעונית ומושכת. ובמשך השבוע כל אחד מבני הבית ברגע שהוא רואה מעשה טוב שלו או של מישהו אחר מבני הבית, הוא רושם את זה על פתק ומכניס לקופסא. כך מתאספות להן הנקודות הטובות ובערב שבת אחרי המנה הראשונה, כולם מתאספים סביב אבא והוא מקריא את הפתקים לשמחת כולם. את הפתקים אפשר לאסוף לכל אחד בנפרד ולתת לו אותם ביום ההולדת שלו או לקרוא בהם כשהוא עצוב וכדומה. דוגמאות לפתקים: "אמא הכינה לנו אוכל טעים לשבת", "ראיתי שדודי התאמץ להכין שיעורים, באהבה אמא", "רחלי ביקשה סליחה מאחותה ולא התווכחה", "דני עשה חסד ועזר לאחיו לסדר את החדר", "אבא מוסר את הנפש ללמוד דף יומי", "דנה התפללה באריכות מתוך הסידור" וכדומה. עוד מעבודות השמחה על שולחן שבת הן זמירות השבת, שרבי נחמן כידוע הקפיד מאוד לזמר אותן: "היה אוהב מאוד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם, האנשים הפשוטים הכשרים. והיה מזהיר ומוכיח אותנו כמה פעמים לזמר זמירות בשבת.

והיה מקפיד וכועס מאוד על מי שהוא חכם בעיניו ואינו מתאמץ לזמר זמירות בשבת ובמוצאי שבת, או שר עבודות פשוטות. כי עיקר היהדות היא בפשיטות ובתמימות גמור, בלי שום חכמות, כמבואר אצלנו כבר כמה פעמים, וגם הוא בעצמו, ז"ל, קודם שהגיע לו החולאת הכבד שנסתלק על ידו, קודם לזה, כל ימיו היה מזמר זמירות הרבה בכל שבת ושבת ובמוצאי שבת" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה ק"ד). בפרט עבור הילדים, מה שמחזיק את היהדות זה זיכרונות של הצלילים והטעמים וההרגשות שמתלווים לשבת. ובידנו נפלה הזכות לייצר את הזיכרונות הללו. (מתוך אבק לזהב מאת המחבר).

להמשך קריאה
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו
שידור חי