שימו לב: בעקבות שנת השמיטה ההלכות לגבי הבצל השתנו?

בעוד כחודש ימים נקדש את יום הדין, ראש השנה שתחול עלינו קדושתה של שנת השמיטה, שנת השבתון לה' וכדי שגם אנו, יושבי הערים, שאינם יודעים ומבינים בטיב מלאכת השדה נוכל ליטול חלק בקיום מצוותיה של שנת השבע. עלינו להיערך מבעוד ולהפנים את דיני שנת השמיטה, ללמוד מאלו ירקות עלינו לפרוש שמא הם מגידולי שנת השמיטה ואסורים באיסור ספיחין או שמא אותם ירקות המוגשים לפנינו הינם מיבול שנת השישית הנוהג בהם מנהג חולין, גם עלינו לדעת באילו פירות עלינו לנהוג מנהג זהירות ולנהוג בהם קדושת שביעית, ואכן זכה דורנו דור הדפוס שכבר עתה מפורסמים לוחות זמנים בהם מפורט דינו של כל ירק ופרי  ומאמתי עלינו חוש בו שמא הינו מיבול חדש של שנת השבע.

אמנם יש פעמים שהעיון בלוחות הזמנים הללו מעוררים בנו תמיהה הכיצד בלוח אחד מתפרסם שזמן איסור הבצלים, הינו מראש השנה ומיום זה ואילך עלינו לחוש שמא אותו בצל הינו קדוש בקדושת שביעית או מקצת דעות נוהג בו איסור הספיחין האוסר את הירק במאכל ובהנאה, ומאידך בלוח זמנים של מאן דהוא אחר מתפרסם שמחודש כסלו הבצל צריך כשרות טובה שאינו משנת השמיטה ואיסור ספיחין שבו יחול רק מחודש מה' כסלו, ואילו לוח אחר הגדיל לעשות שנתן לו זמן עד חודש שבט...

האמת, שלא רק בבצל נוכל למצוא הבדלי זמנים בין הלוחות השונים, גם בפפריקה ובדלעת ובעוד הרבה מיני ירקות נוכל למצוא הבדלי זמנים המשתרעים על חודשים ארוכים, אלא שניקח את הבצל כדוגמה להבין את העיקרון...

אך קודם לכן נסביר כמה עקרונות שהם כללים הלכתיים בדיני השמיטה:

ראשית, ישנו הבדל מהותי בין פרי הגדל בשנת השמיטה המותר באכילה בתנאים מסוימים ובלבד שינהגו בפרי קדושת שביעית לבין ירק הגדל בשנת השמיטה האסור לגמרי במאכל ובהנאה גם אם אותו ירק גדל מאליו בשדה ההפקר, האיסור הזה מקורו מגזרת חכמים הנקרא איסור ספיחין, שנקבע עקב זה שחכמינו ראו כיצד אנשי דלא מעלי עוברי עבירה היו זורעים את שדותיהם בשנת השמיטה ומוכרים את מרכולתם בתואנה שאותם ירקות גדלו מאליהם בשנת השמיטה, ומכיוון שהגזרה הייתה עקב החשש שהירק נזרע בזדון בשנת השמיטה לפיכך לא נכללו בגזרה הזאת, רק ירקות המכונים חד שנתיים שזה אומר שהם כל שנה נזרעים, לעומת זאת סוגי ירקות שזריעתם אינה כל שנה כמו לצורך העניין צמחי הבננות הפפיה וכדו'. לא נאסרו בגזרה הזאת שהרי המציאות מורה שהם יכולים לגדול בשנת השמיטה מכוח הזריעה של השנה השישית.

ישנו עוד כלל חשוב, המדד לקבוע לאיזה שנה שייך הירק אינו הזמן בו נזרע או גדל הירק, אלא זמן הלקיטה שלו, לכן ירקות שגדלו בשנת הששית אולם נלקטו בשנת השבע חלה עליהם קדושת שביעית, אך ישנה מחלוקת הפוסקים בדינם של ירקות שגדלו יותר משליש בשנה השישית עוד קודם שנכנסה שנת השמיטה אולם לקיטתם נעשתה בשנת השבע האם גם הם נאסרו באיסור ספיחין שהרי כאן אין את החשש שמא נזרעו אותם הירקות בשנת השבע.

ועכשיו נחזור לבצל... 

בצל הגינה, המוכר לנו כבצל הלבן או הסגול,  המוגדר מבחינה בוטנית כגאופיט (צמח אדמה), שהוא שילוב של צמח חד שנתי, שמיד עם נתינת הפרי כל החלקים העל קרקעיים מתים, ולכן אפשר לגדל בצל רק בשנתו הראשונה, ומאידך הוא גם דו שנתי, הנצרך יותר משנה אחת בכדי להשלים את מחזור חייו שהיא יצירת זרעים תת קרקעיים מהתעבות העלים הירוקים של הבצל, הבצל בשנתו השנייה מעלה עמוד פריחה ויוצר פרחים וזרעים, אך מכיוון שיש לו רק מחזור אחד של פריחה לענייננו הוא יחשב כירק שאם גדל הוא בשנת השמיטה יאסר גם הוא באיסור הספיחין .

דרך אגב, למרות שהבצל גדל על הקרקע בצורה הדומה לכרוב העשוי שכבות-שכבות של עלים הלוכדים בהם חרקים במשך הגדילה, גם הבצל גדל עם שכבות של עלים הגדלים על הגבעול, הנקראים עוגת הבצל. אך בשונה מהכרוב העלים הגלדנים אוגרים בתוכם חומרי תשמורת שונים בכדי להבטיח את המשך קיומו של החלק התת קרקעי לשנה הבאה, חומר תשמורת הנפוץ באברי האגירה הוא העמילן. ולכן מכרסמים שונים ניזונים ממנו. אך כאמצעי הגנה, פיתח לו הבורא סוג רעל, למשל, בסוג הדומה לבצל כמו הפקעות, הרעל מסוג ציקלאמינין, ובכך לא נתפלא כיצד נשמר הבצל מפני המכרסמים, אמנם שנרצה להתבונן בחסדי הבורא נגלה.

שבזמן התפתחות הצמח יורדת כמות העמילן, וגם לאחר שנוצרים בצמח חלקים על קרקעיים ירוקים, הירידה נמשכת עד שאיבר האגירה מתרוקן לחלוטין, ואנו יכולים לצרוך צמח נקי מרעלים, שאגב הרעל הזה די חזק, ואולי זאת הסיבה למנהגם של חסידיות מסוימות, שלא לאכול בצל כשהוא חי, ללא בישול, בגלל הסכנה הטמונה בו אך מנגד הבצל מוחזק לנקי מחרקים במשך שלבי גידולו, למרות  וכאן חייבים להדגיש – יתכן והבצל יהיה נגוע בחרקים המפתחים בעיקר בזמן האחסון אך לא רק וצריך להיות ערניים אודות הפרסומים השונים... 

הנידון המעניין שיש בבצל הגינה, הוא מחמת שהוא גידול חורף שתקופת גידולו ארוכה. הוא נזרע או נשתל בסתיו, וזנים מסוימים אף בסוף החורף, אך היבול של הבצל היבש נאסף באביב ובקיץ, מה עוד, שהבצלים נוצרים רק בצירופים נאותים של אורך יום וטמפרטורה, למשל, יום קצר מעודד את התפתחות הבצל והוספת עלים נוספים.

מאידך, יום ארוך גורם להפסקת גידול הבצל ולהתעבות העלים הירוקים, אבל גם ליום יש תרומה משמעותית, בפרט יום חם מזרז את גידול הבצל. כך שיש כמין קונפליקט מצד אחד יום קצר, ומנגד יום חם, למרות שישנם זנים אירופאים המגיבים דווקא ליום ארוך, שהוא כשלש עשרה שעות, אך אינם מתאמים לתנאי האקלים השוררים בימים אלו כאן בארץ, כך שגידול הבצל בארץ נעשה רק מזנים המתבצלים ביום קצר.

ולכן הבצל היבש נאסף בערך בחודשי אייר סיוון עד לחודשי אב אלול, בהתאם לזן ולאזור הגידול, אלא שחלקו הגדול נשמר באחסון רגיל או בקירור לשם אספקה רצופה לשוק עד לדצמבר. להארכת עונת האספקה תורם הבצל הסתווי, הנשתל מבצלצלים בסוף הקיץ ויבולו נאסף בנובמבר ודצמבר, אך הוא אינו משתמר באחסון. הבצלצלים מיוצרים בזריעה אביבית מוקדמת וצפופה, ומשמשים לשתילה בשדה לייצור בצל יבש, ולבצל ירוק בתקופות שונות.

אלא שהמציאות מלמדת שהרבה מגדלים מעדיפים משקולי נוחות, לייבש את הבצל טרם אסיפתו, בכך שהם מפסיקים את ההשקיה, עד לייבושו המוחלט, למרות שהוא עדיין מחובר בשורשים על הקרקע, מה שקורה  שמבחינה אחת הצמח מפסיק לגדול בקיץ, ואולי הוא נחשב כבר כנלקט, ואם הוא בקיץ של השנה הששית הוא מוגדר כיבול ששית, אך מנגד יתכן שהוא ייאסף רק לאחר ראש השנה, והלקיטה תעשה כבר בשנת השמיטה, ואולי הוא נחשב כירק שחלה עליו קדושת שביעית, שהרי במציאות הוא נלקט בשנת השמיטה, לשאלה זו ישנם עוד השלכות.

למשל אם יוכלו החקלאים, למצוא פתרון חסכוני בשאר ימות השנה, להפרשת תרומות ומעשרות, בכך שיפרשו על הבצלים שנאספו, באותם בצלים שנשארו פזורים בשדה, שהרי אותם בצלים אולי כבר חשובים כתלושים. למרות שלכתחילה אין לנהוג כך שהרי לא נגמרה מלאכתם של הבצלים הפזורים בשדה, ואכן פוסקים רבים דנו בזה, והיו שהביאו ראיה שהירק נחשב כמחובר מדיני שבת, כדין תאנה שיבשה בעודה מחוברת לקרקע שיש בה איסור תולש מהתורה, אך מנגד דעת החולקים וכפי שהכריע מרן מאור ישראל זצוק"ל שאם יבש העוקץ של הפרי ובכך אין לו יניקה כלל, התולשן פטור שהרי חשובים כתלושים (חזון עובדיה ח"ד עמוד עב').

על אף שעדיין יש נידון שלם בפוסקים אם הדין כן גם בדיני תרומה. כך שגם הבצל לא נפלט מנידון זה, ואם נוסיף את העובדה, שהבצל לאחר שנתנו הראשונה ממשיך את מחזור חייו בכדי לגדל את הזירעונים, יתכן מאד שעדיין הוא יחשב כצמח יונק קודם לקיטתו.

זהו בעצם העיקרון שנע סביב אותה מחלוקת לוחות השמיטה, האם מיד בכניסת שנת השבע נאסר הבצל המחובר לאדמה אגם שאינו חי ממנה, או שמא נחשב הוא כלקוט מהשנה הששית ומשכך לא נתקל בגדולים חדשים של שנת השבע אלא לאחר מספר חודשים באזור טבת שבט...

כיום, ועדות השמיטה המהודרות, עוקפים את הבעיה, בכך שדואגים שכל הבצל המסופק למחסני השמיטה, ייאסף עוד טרם שהחלה שנת השמיטה, למרות שלהלכה למעשה נוקטים, להחשיב צמח שברור לנו שהוא יבש לגמרי קודם שנת השמיטה, כגידול שנת הששית על אף שהוא נאסף בשנת השמיטה. אגב, אותה הבעיה קיימת גם בדלעת, ובפרט בפלפל הגדל לצורך תבלין הפפריקה, שבו הסיפור מורכב יותר, ועל כך נצטרך להרחיב במועד אחר....

עוד פרט חשוב - גם לאחר שנלקט הבצל ונאסף, עדיין הוא צריך משנה זהירות, שהרי הבצלים יכולים להמשיך לגדול גם לאחר התלישה, ואכן היו פוסקים שאסרו בצל שנאסף המונח על גבי הקרע במקומות פותחים, לאחר שירדו עליו גשמים, רק בגלל שהוא גדל מיניקת הקרקע, למרות שאם היה גודל מיניקת האוויר הוא היה מותר, ואם נרצה להבחין, אם נתנו על כך סימן, שאם הגידול החדש הוא ירוק, סימן שהוא גידול אוויר ומותר, ואם הוא כתום שחור, כנראה שזה מחמת יניקת הקרקע, ואולי הוא נכנס לבעיית הספיחין...