לדבר עם עולם האמת: מסע בחייו של המקובל האלוקי

הרב יהודה פתיה נולד בחודש שבט, בשנת ה' אלפים תרי"ט, בן שלישי לרבי משה. למרות היותו בן למשפחה ענייה מאוד, מסר נפשו כבר מגיל קטן ללימוד התורה. בחלק מהזמן, אפילו נעליים לא היו לילד יהודה.

יום אחד, לא הצליח להתגבר על רצונו לשבת בבית המדרש, אז הוא לקח את נעלי אביו הקדוש - שגדולות מרגליו בכמה מידות - ועשה את דרכו לבית המדרש. הנעליים התמלאו בבוץ מבפנים  ומבחוץ, אך לילד שרק רצה ללמוד תורה - זה לא הפריע כלל.

הוא היה מקפיד ללכת בכל שבת קודש יחד עם אביו לשמוע את דרשתו של רבינו יוסף חיים, הבן איש חי. כך התעוררה בליבו האהבה הקסומה לתורת הסוד. באחד הלילות, נתפס הילד יהודה ממרר בבכי. כששאל אביו לפשר הדבר, השיב לו כי הוא לא זכה להבין את "חלק הסוד" בדרשת השבת המפורסמת.

אותן דמעות, סיפר לתלמידו חכם סלמאן מוצפי זיע"א, עוררו בו את הכמיהה לעסוק בתורת הקבלה. רבינו הקדוש זכה שנתקיים בו "שערי דמעות לא ננעלו", ואותה תקווה חרישית של ילד קטן הפכה אותו ברבות השנים לאחד מגדולי המקובלים בכל הדורות כולם.

בימי בחרותו למד אצל רבי עבדאללה סומך, בבית המדרש "בית זילכה". בגיל 17 בלבד הוסמך לרבנות ולהוראה. בהיותו בן 25 בלבד, הוציא לאור את חיבורו הראשון בתורת הנסתר, "יין רקח". פירוש עמוק ומקיף על ״אדרא רבא" ו"אדרא זוטא״ שנכתב במשך שבע שנים.

מסופר כי באחד הימים ביקש ממנו רבו לעבור לפני התיבה בתפילה. אחד מיושבי בית המדרש, ביקש להבין לפשר דבר. שהרי רבינו היה עדיין צעיר בימים - ואפילו זקן עדיין לא צמח לו. קם רבי עבדאללה סומך ממקומו, הניח ידיו על ראשו, ופסק: ״הנני סומכו עתה לחכם בישראל״.

הרב הקפיד לא לדבר רע על אף אדם, גם שאינו מצוות או לומד תורה, ואפילו רשע גמור. אם ישוב בתשובה, הוא היה מנמק, הוא יהיה גדול יותר מכולנו.

הרב פתיה זכותו תגן עלינו חיבר כתבי יד רבים, ספרי תפילה ותחינה ואפילו ספר פיוטים. בחיבוריו הראשונים לא רמז את שמו באופן גלו, מתוך רצון להציע את עיסוקו בתורת הנסתר, אלא שבשמיים רצו אחרת ושמו הלך לפניו, ובסיעתא דשמיא נודע בחיבורי ספריו.

הרב פתיה ניסה לעלות פעמיים לארץ הקודש, אך מן השמיים מנעו זאת ממנו. בפעם הראשונה, בהגיעו לירושלים התבשר בחלומו כי המקטרגים נלחמים נגד עלייתו ועליו לשוב לעיר מולדתו. הרב חלה, ולאחר עשרה חודשים שב על פעמיו.

כך אירע גם בפעם השנייה שעלה, כשרכש בית בשכונת הבוכרים, ונפל למשכב בערב ראש השנה. גם הפעם הבין הרב את הרמז, מכר את הבית וחזר לבבל. גם בשנותיו האחרונות לא ויתר על חלומו לגור בארץ ישראל, וקבע שם את מושבו עם בני משפחתו ותלמידו חכם סלמאן זצ"ל.

פעם אחת, בהיותו בקבל רחל אמנו, ראה הרב ברוח קודשו כי הצוררים הגרמנים יבקשו בקרוב לפלוש לארץ הקודש. מיד הכריז הרב על תפילה מיוחדת שנישאה בקול גדול ובדמעות שליש ברחבת הציון.

חכם יהודה נטל בידו כוס מלאה בדמעות של קדושה, ולאחר צום ומספד, שתה את כל הכוס ונפל ארצה. "רבנו התעלף", זעקו הסובבים. הרב התעורר ולפליאת כל הנוכחים שאל מיד: "גם אתם ראיתם את רחל אמנו יוצאת מהקבר?".

המון הנוכחים העיד כי הרב הצביע על דמותה של רחל אמנו ותיאר בדיוק רב את הצעיף שלבשה, החלוק והנעליים. "הנה רחל אמנו", אמר. "היא עולה לשמיים לבקש עלינו רחמים".

בשנת ה'תש"ב, סעד עם בני משפחתו סעודה שלישית בשבת קודש. הוא הודיע לכולם כי זו השבת האחרונה שלו איתם. כל הסובבים פרצו בבכי, אך הרב ניחם אותם כי זו גזירת עליון שאין להשיבה. ובאמת ביום שני בשבוע, ז"ך בחודש מנחם אב, בעודו שקוע בלימודו, השיב את נשמתו את הטהורה לבוראו.

תודה רבה לזמר אליהו חי על השיר "לרוץ אחריך"