"בטל את העסקה" : כך הורה הרבי, הסוד המרטיט התגלה שנים לאחר מכן

מר שמואל רוזנבלום הוא רואה חשבון בכיר במקצועו, והוא נמנה על הציבור הדתי, סיפר את הסיפור המדהים הבא: "היה זה בראשית ימי הנהגתו של הרבי בעל ה'פני מנחם' זצ"ל, האדמו"ר הקודם לבית גור. אני הייתי בעל משרד רואי חשבון, כאשר פנוי אליי חברי ועד בית המדרש החדש של גור, שנבנה בשטח מחנה שנלר. באותה תקופה חלה תסבוכת פיננסית, כיוון שהחפירות ויציקת היסודות עלו הרבה יותר מהצפוי. סייעתי להם רבות, ותפקידי היה לגשר בין הבנקים וחברת הבניה לבין העמותה, ולהגיע להסדרים שיעלו את מחדש את הפרויקט על דרך המלך.

"בסיעתא דשמיא מיוחדת הגעתי להבנות עם כל הגורמים, וכל הצדדים היו מרוצים", ממשיך רוזנבלום לספר. "בסיום העבודה ביקשתי להיכנס להתברך אצל האדמו"ר, אך בתנאי שלא אצטרך להמתין בתור הארוך שיכול להימשך שעות. בקשתי התקבלה ונקבע היום והשעה בו אכנס אל הרבי.

"מיד כשהגעתי לחדר ההמתנה נכנסתי אל חדרו של האדמו"ר, והגשתי את בקשתי בכתב, לקבלת ברכה על שני דברים: האחד – שאני עומד לפני שמחה וזקוק לברכה שהכל יהיה בנקל וכשורה. השני, מאחר וזה עתה חתמתי על זיכרון דברים לקניית בית מגורים קבוע מפואר בגבעה מסוימת, העומד לקראת תחילת בניה, מבקש אני ברכה שהכל יצליח ולא יהיו תקלות.

"על הבקשה הראשונה מיד קיבלתי ברכה: 'שהכל יהיה כשורה ובמזל טוב', אמר האדמו"ר, "אך על העניין השני נכונה לי הפתעה. האדמו"ר נעצר. 'לא, לא, עניין הבית לא כל כך נראה לי…' ואז הוא התחיל במסע חקירות: מי הוא המוכר? מי הם השכנים? כיצד בנויה הדירה? היכן היא הכניסה?… ואני עומד משתומם, מה בדיוק רוצה הרבי? תיארתי לו היכן ממוקם המקום", מספר רוזנבלום.

"לפתע קם הרבי ממקומו, פתח מגירה, הביא דף ועט ואמר לי: 'תשרטט לי כיצד הבית אמור להיבנות'. וכאן אני מתחיל לחשוב לעצמי: 'מה לאדמו"ר ולשרטוט הדירה? מה הוא מבין בזה? באתי בסה"כ  לקבל ברכה'…

"התחלתי לשרטט, והסברתי: זו לא וילה פרטית ממש, אלא סוג בניה של דו-זוגי, דהיינו שתי וילות במגרש משותף. בווילה שלי, הפתח חיצוני הוא לרחוב, ובווילה השניה, הפנימית יותר, הכניסה היא משביל צדדי. כל השטח שייך לאדם מסויים, ובתוכנית אב זו נבנה כל הרחוב.

"'לא, לא', אומר לי האדמו"ר. 'אל תקנה את הבית. מפח נפש אני רואה כאן, מפח נפש אני רואה כאן – תבטל את העסקה'…

"'עשינו כבר זיכרון דברים, והביטול יעלה לי כסף', אמרתי לרבי. 'כמה יעלה?' הוא שאל. 'עשרת אלפים דולר', עניתי. 'מה זה בשבילך', הוא השיב לי. 'בטל את העסקה ובקרוב תמצא בית במקום אחר. בהצלחה רבה ותודה על כל עבודתך'. האדמו"ר הגיש את ידו ללחיצת פרידה, וכבר אני מוצא את עצמי מחוץ לחדר.

"אנשים מסתכלים עלי כמי שעיכב את התור זמן ממושך, ואני כולי מבולבל. מה אני עושה? הרי שנים חיפשנו אזור מיוחד לבית קבוע, ועד שסוף סוף מצאנו – האדמו"ר אומר לבטל", ממשיך רוזנבלום לתאר.

"באתי הביתה, סיפרתי לאשתי את הסיפור המוזר ואמרתי לה: כיון ששאלתי, אני חייב לקבל את התשובה, ואנו מבטלים את העסקה. לא היה לה קל, אך היא נתנה לי אור ירוק – עשה כהבנתך.

"קבעתי פגישה עם בעל המגרש הכללי. סיפרתי לו שהאדמו"ר שלי אמר לי לבטל את העסקה. 'מה, אתה בטוח שאתה לא רוצה?! אתה הוא המפסיד!' והוא קורע בחמתו את שטר זיכרון-הדברים לגזרים. ברגע זה הבנתי שניצלתי מההפסד של ה-10,000 דולר, שהרי השטר איננו… ונפרדתי ממנו לחיים טובים ולשלום.

"עבר זמן, רכשתי בית במקום אחר והכל היה בסדר, אך תמיד הסיפור הזה עלה מעת לעת על השולחן המשפחתי. מה רצה האדמו"ר? הרי הפרויקט לא פשט את הרגל – מה היה רע בבית שם? תמהנו.

"שנים עברו ותהינו בליבנו, אך עד לאותו היום בו חזרה אשתי מעבודתה וסיפור קצר ומשמעותי בפיה", אומר רוזנבלום בהתרגשות. "אשתי עובדת כאחות בבית החולים 'בילינסון'. מטבע הדברים, משפחות שיקיריהן שוהים זמן ממושך בבית החולים, משתדלות ליצור קשר חם עם האחיות, למען יטפלו בנאמנות יתר ביקיריהן. כך שנוצר קשר בינה ובין משפחה כואבת ודואגת לראש המשפחה שלקה בכמה התקפי לב לא עלינו.

"באותו יום, לפתע שואלת הבת את אשתי: 'תגידי, אולי אתם רציתם לקנות פעם דירה בגבעה ולבסוף ביטלתם את החוזה בהוראת רב?' אשתי הופתעה מעצם השאלה, אך כמובן שהתשובה הייתה חיובית.

"'אתם לא יודעים ממה ניצלתם. הרב הציל אתכם מצער רב. אבינו החולה, הוא זה שקנה את הווילה במקומכם, כאשר הוא משקיע לשם כך הון רב אותו צבר במשך רוב ימי חייו. והנה, רק לאחר שהבית עמד על תילו ונכנסנו לגור, נודע לנו לאיזה מוקש נפלנו.

"'בעל הקרקע לקח לעצמו את הווילה הפנימית, תוך שהוא משייר לעצמו חוקית שטח בצידה של חצר הכניסה לכל צורך. הנ"ל היה בעל מסגרייה, והוא העביר את המסגרייה לחלק החצר הצדדית, כשהוא עובד בשעות לא שעות, ומשמיע דפיקות ורעשים חזקים, כדרכה של עבודה זו. לא הבקשות ולא שלטונות החוק יכלו לעצור בעדו, שכן הדבר היה מעוגן באותיות קטנות במכירה. אבינו לקח את הדבר קשה לליבו, ובפרט כשהבין שלא יוכל למכור את הדירה באופן זה, וכך לקה בליבו והגיע למצב הקשה בו הוא נתון.

"'מיהו אותו רב שאמר לכם לבטל את העסקה?' – שאלה ביתו של החולה את אשתי בהתפעלות. "עמדנו נפעמים", מסיים רוזנבלום בהתרגשות, "כשבראשנו צף ומהדהד המשפט שאמר לי הרבי לפני שנים: 'מפח נפש אני רואה כאן!'…