חשיבות התפילה
(צילום: David Cohen 156/shutterstock)

יהדות

חשיבות התפילה

ה' בודק אותנו ע"י המחשבות, התפילות והמעשים שלנו - איך נוכל להעביר לאדון כל העולמים את הכמיהה והרצון שלנו בתפילה? קראו

   
חשיבות התפילה
(צילום: David Cohen 156/shutterstock)
אא

ה` בודק את כל הלבבות ומכיר את כל המחשבות שלנו. אם כן, כדי להעביר אליו יתברך את הרצון שלנו, מספיק להתרכז במחשבה ו-ה` קורא אותה. אם כן, מדוע ההבעה המילולית כה הכרחית בתפילה? אנחנו מוצאים שכל המקורות הקדושים:  תנ"ך,תלמוד,זוהר,פוסקים, קבלה וחסידות - כולם מסכימים פה אחד, כי יש חשיבות עצומה לתפילה הנאמרת בפה. יש לכך סיבות עמוקות מאוד. אחד ההסברים אשר ניתן למצוא בחוכמת הקבלה הוא, שהאור האלוהי יורד ועובר כמה וכמה דרגות או שלבים או צורת התבטאות לפני שהוא מגיע לשלב האחרון שלו, שהוא מימוש חומרי. כלומר, מה שמתחיל כרצון הנסתר והנעלה של הבורא יורד משם לשלב המחשבה ומשם מתגלגל ומשנה צורה בתוך צירופיהם של אותיות הדיבור (הרוחני, כמובן) ולבסוף מתבטא בצורה פיזית: העולם בו אנו חיים, עולם המעשה. אם כן, החומר משמש בו-זמנית ככלי רכב המוביל וכמסך המצפין, למחשבת היוצר (מן הרעיון השני נובע רמז הקשור לשם "עולם" מלשון "העלם" מוסתר, מסך).

אם כן, בתוך פנימיותו של כל חומר מסתתרים רוח, כוונה, רצון אלוהי, אותיות הדיבור. הסיבה שהרוח מתכסה בחומר ואיננה נתפשת בחושים היא, כדי לאפשר לאדם להשתמש בחופש הבחירה שלו. חישבו על זה: אם נוכחותו של ה` היתה גלויה יותר, אף אחד לא היה מעז להתנגד לה או לפעול בניגוד אליה. כמו שהדברים נראים עכשיו, הבורא מסתתר מאחורי מסכים - חומר. אפשר על-ידי מאמצים לחפש נוכחות זו ולמוצאה - ומכאן הזכות והגמול. אפשר גם להתעלם ולהכחיש את נוכחות הבורא בכל - למרות שיש סימנים, כי אז תולים את האותות באיזה מושג מעורפל של מזל או מקרה - ומכאן העונש. בדומה למחשבות הבורא (באשר כדמותו נבראנו) מחשבותינו זקוקות לכלי-רכב על-מנת לנוע. אותם כלים הם המלים. כדי שיוכל לזרוח - האור זקוק לכלי, למנורה. זוהי הסיבה בעטיה נחוץ לנו כלי ממשי - הדיבור - שבאמצעותו נוכל להביע את רצוננו, אם אנו מעוניינים בסיוע גשמי או רוחני. לעולם הגשמי, בו חי האדם, יש תבנית קבועה, אותה גילו יודעי הסוד. תבנית זו בנויה ממבנים רוחניים מאוד ספציפים, המתבטאים בכל שלב של ההתממשות ממחשבה ועד לפרט החומרי הקטן ביותר. יודעי-הסוד גילו והוכיחו, שכל דבר המתגשם כאן בעולם המעשה, הריהו "ענף" לאנרגיה רוחנית מסוימת, והנקרא בשל כך "שורש".

כשמזיזים את הענף מעוררים את השורש. לפיכך, כל דיבור היוצא מפינו נחשב כענף של איזו מחשבה עליונה, עוצמה רוחנית . לפיכך כשמניעים אותו (כשמדברים) הוא מעורר את שורשו, הן מצד החיובי כגון תפילה, הן מצד השלילי כגון הוצאת דיבה, שקר או קללה. כשנקיים בנאמנות את הוראתם של חכמי האמת, אשר הדגישו את הצורך לבטא כלפי מעלה את כל אשר על ליבנו בדיבור, נצליח לכבד את הסדר הנהדר שהבורא יתברך כונן. החכמים מלמדים, שהתפילה מעוררת כוחות כה אדירים, שורשים כה פוריים וכה מבורכים, עד שהאדם המתפלל נעשה בזכותה כשותף ליצירת העולם. מדוע? הלא מצאנו בגמרא (ברכות) שאף הבורא בעצמו מתפלל: "יהי רצון שיכבשו רחמיי את כעסי". בקשה זו היא השורש של כל בקשותינו. לפיכך, לא ניתן לפתוח את תפילת העמידה מבלי לומר: "אדוני שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך" - כלומר, כשאני נכנס לתפילה, שפתי מעוררות את שורשן למעלה והן מביעות את תפילתו של הבורא. מה נורא המקום הזה! וברור שמאז ועד עולם, בכל עת ובכל שנייה, חוזרות ועולות אותן עשר בקשות מלב העליון כביכול, בבחינת "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". אלא שכדי שיוכל להתגשם כאן בעולמנו השפל ולכבוש את החושך השורר, חייבות הן להתלבש בדיבורים אנושיים דווקא, שהרי הן שורשים ושורשים לא מתגלים בחוץ. דהיינו, כאשר האדם מבטא בפיו את אותן בקשות הרי הוא מעורר את השורשים ונעשה בכך שותף למעשה הבריאה.

בזכות התעוררות זו יתעוררו מלמעלה רחמים רבים, אשר יכבשו וימתיקו את כל הדינים, דבר אשר יגרום שפע לכל היצורים, החל במתפלל. ובכן כשהקדוש-ברוך-הוא רוצה להתפלל על מישהו - נעשה אדם. כלומר, הלוואי שיהיה בן-אדם. ציפייתו תהיה אז, שאותו אדם בעצמו יבטא בפיו את האיחול העליון, שיתחנן אף הוא: מי ייתן ואיעשה לבן-אדם אמיתי. נמצא, שבכל דיבור ודיבור של תפילה המופנה למעלה, במטרה להגשים שאיפה זו, אפילו אם אותו אדם לא ייענה מיד ולא יראה תיכף תוצאות מפליאות, הרי שפעל להגשים חלק כלשהו מאותו האדם הפוטנציאלי, שהוא עשוי להיווצר בשיתוף פעולה עם יוצרו. ומכאן, מובן למה מכנים חכמי האמת את האדם "מדבר": שהרי ככל שהוא מדבר כראוי, כלומר מרבה להתפלל על מימוש כל מעלותיו מן הכוח אל הפועל, כך נמדדת הוויתו כאדם. לכן, כשהאדם מתחרט על העבר המכוער וגם מפקיד כעת את רוחו בידיו יתברך להיווצר כרצונו, אזי הוא פשוט יוצר את עצמו, ומשכין בכך את שכינת עוזו (שהוא הדיבור היצירתי המקורי) בתוך גרונו שלו. כתוצאה מהשראה ברוכה זו נובעים מכלי-דיבורו ניבים נבואיים, שהם תורת ה`, תפילת ה` ממש, אשריו. (כמובן שהדברים שנכתבו כאן רק "מרחפים" מעל הנושא. הקורא הקשוב יבחין בוודאי עד כמה קטע זה נזקק להעמקות ולהבהרות. מאושר מי שיוכל להשלים לימוד זה לאור כתבים בעלי ערך או, טוב יותר, בהדרכת מורה מוסמך).

עוד כתבות שיעניינו אותך

כתבות נוספות שאולי יעניינו אותך