כבר לא: כך הפכו טליתות ותפילין למיצג אומנות

האומנית, ג'ו מילגרום, ידועה בעבודותיה הפרובוקטיביות שבהם היא עושה שימוש בתשמישי קדושה מעולם היהדות ובית הכנסת. התערוכה הנוכחית נולדה ממודעה שהיא ראתה בעיתון בחוץ לארץ שבה נכתב כי בית כנסת ישן שאין לו צורך בפריטים הבלויים מציע את הפריטים הללו למסירה. מדובר היה בין היתר בפרוכות ובמעילים של ספרי תורה. למרות שהם טעונים גניזה לפי ההלכה היהודית, מילגרום לקחה את הפריטים האלו והתחילה להשתמש בהם בצורה בעייתית ביצירות שיצרה. 

בדיקה בקטלוג התערוכה ובאתר תיאטרון ירושלים מעלה כי מתיאור התערוכה הושמט השימוש הבעייתי בפריטים האלו ונכתב שם בלקנויות רק כי "כל דבר שלם קודם היה שבור - ג'ו מילגרום הגיגים בגיל 90. עבודות עכשוויות של אמנית הקולאז' המיקראי המביעה מחשבות אישיות ורוחניות לקראת גיל 90 לצד תאריכי התערוכה."
 
יש לציין כי בעבר בשנת 2015 היא ביקשה להציג תערוכה דומה במכון שכטר של התנועה הקונסרבטיבית אבל רב המקום הרב דוד גולינקין אסר זאת בטענה שמדובר בחילול הקודש. לבסוף היא פנתה למוסד אחר של התנועה – ההיברו יוניון קלוג' ושם הסכימו להציג אותה. כיום כאמור מוצגת תערוכה דומה בתיאטרון ירושלים.
במאמר שכתב הרב גולינקין הוא הסביר את האיסור- מבחינה הלכתית ומבחינה חינוכית. "לאורך הדורות נשאלה השאלה אם אפשר להשתמש במעיל של ספר תורה שבלה בתור כיס לתפילין או כמלבוש לעניים. הפוסקים שאני מצאתי פסקו שאסור לעשות כך, כלומר, אסור למחזר מעיל של ספר תורה, אפילו לטובת מצווה אחרת. גם הנושא של חינוך שהוזכר כאן לקוח במקורו מתחום אחר: חינוך הילד לעשות מצוות מסוימות. האם תערוכה שבה ממחזרים מעיל של ספר תורה והופכים אותו לחפץ אחר לחלוטין, של חול, היא פעולה שנעשית לשם חינוך? אני סבור שלא. אם אסור להוריד את החפץ מקדושתו, אפילו כדי לתת אותו לעניים ולעשות ממנו כיס של תפילין, קל וחומר שאסור להשתמש בו בתערוכה ולהפוך אותו לחפץ לא קדוש בכלל".

 
"התערוכה לא מיועדת אך ורק לחמישה או לעשרה אנשים, אלא להרבה אנשים שיראו את התערוכה, והשאלה היא מהן התגובות לתערוכה הזאת. יש מושג בהלכה שלפיו לא עושים דבר שמעורר תמיהה או גיחוך בעיני הצופים. תערוכה שכזו עלולה לעורר גיחוך ולהביא לזילות של תשמישי הקדושה. לאור כל הנימוקים הללו, הגעתי למסקנה שאסור לעשות תערוכה כזו".
 

באחד המיצגים שנמצא ממש בכניסה לתיאטרון נראים ציציות וטליתות קרועות תלויות ברישול על עמוד שמדמה מתקן כביסה ולידם אוגדן מסמכים ישנים שנמצאים בתוך קלסר. במיצג אחר נראית דמות אישה מצויירת כשהיא מניחה רצועות תפילין אמיתיות שנמצאות על הציור. ליד הציור ישנה דמות אישה עם קרש גיהוץ . לצד זה נכתב כי "בעבודות האומנות האלו נעשה שימוש בכלים ובחפצים שבהם האישה משתמשת בשגרה במהלך היום". כלומר ההסבר הוא שהתפילין וקרש הגיהוץ הם אותה פעולה ולמעשה בעלי אותה חשיבות. בתמונה אחרת נראית פרוכת של ארון קודש ועליה כיתוב.

במרכז התצוגה ישנו מתקן עם ציציות, טליתות, מעילים של ספרי תורה ועוד שמונחים בזלזול. יחד איתם בערבוביא יש גם משקפת ותיקים. על אחד הקירות תלוי בית של תפילין אמיתי שמתוכו יוצא קלף מאחד הבתים ועליו אחת מהפרשיות בתורה. מתחתיו ישנה משקפה ומקרן שקופיות שמתוכם יוצאים רצועות התפילין. בהסבר שמתחת למיצג נכתב: "קולאז' מהדפס ישן, מקושט בסמלי הר סיני. מתן תורה :1 קומפוזיציה מופשטת של מעמד הר סיני. משה נוכח, פסי התפילין מלווים אותו בתוך סלסולי ההדפס. מתקן השקופיות מחקה תייר שעסוק בצילום סלפי." 



אחד המבקרים במקום שמואל ברמסון אומר כי "מדובר על חפצי קדושה גם אם קדושתם נמוכה מאחרים. אין שום היתר להשתמש בהם ובטח לא בזלזול. זה לא לצורך למידה או לחינוך וגם לא ליופי אלא ממש לבזות את הציצית ואת התפילין. הרי היא סתם לוקחת את הקלף עם הפסוקים והופכת את זה לכסא. למה לא לקחת חומר אחר? כדי לעשות פרובוקציה? יותר מזה: מה היה קורה אם היו לוקחים חפצים שקדושים לנוצרים או למוסלמים? הרי הייתה מחאה והיו דורשים להסיר את התערוכה. לדעתי היא אפילו לא הייתה מעיזה לעשות את זה. רק כשזה יהדות פתאום מותר?

"הכוונה של האומנית הייתה אולי ליצור חיבור בין התיאור המופשט והרוחני של המדרש לבין המציאות הקיימת והארצית. אבל במקום לעסוק בפרשנות תורנית יש כאן ביטוי עצמי פרובוקטיבי ללא קשר למדרש עצמו אלא רק כטריגר שמשתמש במה שנכתב ללא שם זיקה או קשר אליהם. הבעיה היא שכל זה ממומן מכספי ציבור בתיאטרון ירושלים ולא כתצוגה במקום פרטי. זה ממש זלזול. למה אני צריך לממן את זה?"