לצורך גופו? נאסר לטלטל אדם מבוגר; סיפור לשבת
(צילום: Halfpoint/shutterstock)

לקראת שבת

לצורך גופו? נאסר לטלטל אדם מבוגר; סיפור לשבת

שעת הדלקת הנרות מתקרבת. העיר ירושלים מסיימת את הכנותיה האחרונות לקראת השבת. המאחרים ממהרים לטבול במקווה. אנשים רצים כדי להספיק עוד מטלה אחרונה. והנה נשמע פתאום קולו של הכרוז. כל ירושלמי מכיר את התופעה. כשהכרוז עובר, הכול מטים אוזן. הפעם לא הודיע הכרוז על נפטר לא-עלינו, אלא זו הייתה הכרזה הנוגעת לאורח חייו של כל תושב. "הודעה חשובה מטעם בית הדין", רעם קולו של הכרוז, "העירוב של עירנו פסול. בשבת הקרובה אסור לטלטל בעיר!"

אריה ניסן   
0
לצורך גופו? נאסר לטלטל אדם מבוגר; סיפור לשבת
(צילום: Halfpoint/shutterstock)
אא

התברר כי שעה קלה לפני כניסת השבת התגלה פסול בעירוב שמקיף את העיר, ולא הייתה אפשרות לתקן את התקלה בטרם תיכנס השבת.

הודעת הכרוז שינתה באחת את דפוסי ההתנהגות הרגילים. מארגני הקידושים מיהרו להעביר את כל התקרובת לבית הכנסת. זקנים שלחו את נכדיהם להניח את משקפי הקריאה שלהם במקום ישיבתם בתפילה.

הכול נפנו לרוקן את הכיסים מכל חפץ – ממחטה, דף מקופל או קופסת טבק. האבות הסבירו את המתרחש לילדיהם הקטנים, שאינם מורגלים בכך.

האורח, רב בקהילה מכובדת בניו-יורק, שבא להתארח בביתו של מכר בירושלים, לא התרגש מההכרזה. הוא מורגל בזהירות מטלטול בשבת, שכן בחוץ לארץ אין עירוב בדרך כלל.

האורח התעניין אצל מארחו במחזות המרהיבים שאפשר לראות בירושלים. המארח המליץ לו תחילה לראות את העיר בשעת בין השמשות, כאשר השמש שוקעת והשבת פורסת את כנפיה על בתי העיר.

לאחר מכן המליץ על ה'טיש' של ה'בית ישראל', רבי ישראל אלתר, האדמו"ר החמישי בשושלת גור. הוא הבטיח לו כי מי שזכה להיות נוכח במעמד הזה לא ישכחנו לעולם.

המארח בא ממשפחה חסידית שורשית, אך רוח הזמן הסיטה אותו מאורח החיים החסידי. זקנו היה מגולח למשעי ולבושו מודרני, אם כי היה יהודי ירא שמיים ושומר תורה ומצוות.

הוא סיכם עם אורחו כי את סעודת ליל שבת יערכו בזריזות, כדי שיוכלו לצאת מייד לבית המדרש של חסידות גור בשכונת גאולה, ולתפוס מקום קרוב.

לאחר הדלקת הנרות צעדו המארח ואורחו לבית הכנסת, לתפילת קבלת שבת, ומשם פנו בזריזות לעריכת הסעודה. המארח התנצל שאין הוא יכול לכבד את האורח כדרכו בכל שבת, בדברי תורה וזמירות לרוב, שכן עליהם למהר לצאת אל בית מדרשו של ה'בית ישראל', כדי להעניק לאורח את החוויה המיוחדת שביקש לראות.

בבואם לרחוב רלב"ח מצאו את בית המדרש מלא אדם. הכניסה לא הייתה קלה. גם הם נדחקו בין ההמונים, בניסיון להגיע אל השורות הקרובות לשולחן האדמו"ר.

על מקום ישיבה לא היה אפשר לחלום. נדחקו השניים בין הבחורים והאברכים הנלהבים וצפו בנעשֶה.

גם העמידה לא הייתה קלה. פה ושם ספגו דחיפה, כאשר עוד אנשים ניסו להידחק פנימה. ואולם גמרו בליבם לספוג באהבה את כל אי-הנוחות ובלבד שיוכלו לחזות במעמד המיוחד.

הס הושלך בבית המדרש. הרבי נכנס. מנהגו היה לסקור את כל הנוכחים בסקירה אחת ובמבט נוקב, ואז היה מפנה את מבטו לכיוון כלשהו, ומייד היה נפער שביל בתוך גוש האדם, והרבי היה עובר בו. לעיתים היה משמיע אמירה נוקבת באוזני מישהו בנתיב הליכתו.

באותו ליל שבת פנה מבטו של הרבי היישר לעבר המקום שבו עמדו שני האורחים. כך מצאו את עצמם השניים עומדים בדיוק ב'שביל' שבו הרבי עובר. תוך כדי הילוכו עצר הרב סמוך למארח ואמר לו: "אפילו אם אין עירוב, זקן מותר לשאת!..." (ביידיש המילה 'טראָגן' משמשת הן לנשיאת זקן הן לטלטול בשבת).

הרבי המשיך בדרכו, והיהודי הצטמרר. רעד אחז בכל גופו. הלוא הרבי אינו מכירו, ומנין הוא יודע על מוצאו החסידי ועל הזקן שעיטר את פניו בעבר? הדברים נקבו את חדרי ליבו, והוא קיבל את התוכחה באהבה.

שבע שנים חלפו. היהודי הוסיף להתנהג כפי שנהג קודם לכן. אף מראהו החיצוני נותר כשהיה.

שבת אחת חש כי הגעגועים ל'טיש' של הרבי מגור מציפים מחדש את ליבו. הוא החליט לחזור ולבוא אל ה'טיש' בליל שבת.

שוב ערך את סעודת השבת בזריזות ומיהר לתפוס מקום בקדמת האולם. שוב 'זכה' לספוג כמה מהלומות ודחיפות. עם הציבור כולו המתין לכניסת הרבי.

הרעש והדוחק פסקו בבת אחת כשהרבי נכנס לאולם. עיניו החדות הבחינו מייד ביהודי, ומבטו פילס לו שביל היישר אליו. בהגיעו אליו שאלו: "האם פגעתי בך?".

שבע שנים חלפו מאז. רבבות יהודים חלפו על פניו. ועדיין הרבי זכר היטב את האיש וחשש שמא נפגע מדבריו. הפעם לא המשיך הרבי בדרכו. הוא לא זז ממקומו עד ששמע את היהודי מחייך במבוכה ואומר שדבריו של הרבי לא פגעו בו כלל ושקיבל את התוכחה באהבה.

החוויה הזאת צרבה את ליבו של האיש עוד יותר מהאמירה הנוקבת לפני שבע שנים. לא עבר זמן רב והוא החליט לחזור למראה החסידי של ימי נעוריו. זקן מלא שב לעטר את פניו, עד יומו האחרון.

להמשך קריאה
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו
שידור חי