מצוות נטילת ידיים

נטילת ידים היא מצוה דרבנן (רמב"ם הלכות ברכות פ"ו, ה"ב). כמו סך תרומה שהכהנים שאכלו תרומה, היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמואה בנגיעתן, וכדי שיהיו רגילין הכהנים בה, גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידו (מ"ב סי` קנ"ח ס"ק א`).

נוטלים אלא ראשי אצבעות, או שאין נוטלין אלא מצד אחד של יד, כאשר אין נזהרים להפך הידים לכל צד, וכן כמה דינים שמעכבים הנטילה, כגון הטבעות, ומים שנעשה בהם מלאכה, וכח גברא, ונגיעת היד שנוטל ביד שלא נטל שצריך נגוב ולחזור וליטול, וזוהמת הצפרנים שמעכבים הנטילה וכדומה.

וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שהמזלזל בנטילת ידים חייב נדוי (ברכות יט, א) ובא לידי עניות (שבת סב, ב) שכן על נטילת ידים ראשי תיבות "עני". ולכן טהר ידים יוסיף אמץ (איוב יז-ט), ויזהר לידע כל דיני נטילת ידים מפי ספרים ומפי סופרים, וישמור ליטול ידיו נטילה כתקונה וימלא ידיו מברכת ה`.

ויש נטילת אחרת שהיא לא פחות חיובית, דהיינו נטילת מים אחרונים שהיא חובה (עירובין יז, ב חולין קה, ב). ובני אדם מזלזלים בנטילה זו גם כן ואין נוטלים מים אחרונים, אלא באכלם על השולחן בחברת בני הבית, אבל אם אוכל ביום פתו בחנות, או בלכתו בדרך אין חוששים, ועברה היא בידם, והאיש הירא יהיה לו בחנותו, או בלכתו בדרך כלי מוכן ליטול וכלי לקבל המים, שמים אחרונים אין ניטלים אלא בכלי ובזה ינצל מכל רע. ויש נטילה אחרת גם כן שהיא חיובית, דהיינו כשאוכל דבר שטבולו במשקה (שו"ע סימן קנח סעיף ד). כגון בדבש או מים או יין או שמן או חלב, וגם בזה רבים מעמי הארץ מקלין בה, ואין נזהרין בה אלא בליל פסח, שטובלין כרפס במים ומה נשתנה הלילה הזה, ולכן האיש הירא את דבר ה` לא יקל ולא יעבור דברי חכמים בשום זמן מהזמנים, ולא יאכל שום דבר שטבול במשקה בלי נטילת ידים, ומיהו אם הוא מבושל כגון מרקחת ויגורט ומעשה קדרה וכדומה ואוכל על ידי כף ומזלג אז אין צריך נטילה.

וכן לתפילה צריך נטילה אם הסיח דעתו ואמרו (פסחים מו, א) לתפילה עד ארבעה מילין צריך להלך אם הוא לפניו כדי ליטול ידיו, ולאחריו עד מיל חוזר. וגם בזה המון העם אין נזהרים. וכן אם הוא לומד ונגע בצואת האף או בצואת האוזן או חכך ראשו או נגע במקומות המכוסין, צריך נטילה לכבוד התורה. וכן אם ארע לו כן בהיותו אוכל פת צריך נטילה. ולא יקרב ללמוד או להתפלל או לברך או לאכול בגוף טמא, כי כיון שנטמאו ידיו נטמא גופו. וטהר ידים יוסיף אומץ, כי העובר על התורה או דברי חכמים בדברים קלים לעשות, שאין בהם טרחה כל כך ולא חסרון כיס, יכבד ענשו על אשר לא שת ליבו לקיים דברי חכמים, זה כלל גדול, וידוע מאמר רבותינו ז"ל (מנחות מג ב) גדול ענשו של לבן וכו`. 

כי על הכל יביא אלקים במשפט, ושומר מצוה הוא ישלם שכר הרבה (פלא יועץ). ומעשה היה ברבי עקיבא שהיה בבית האסורים ור` יהושע היה משמשו בכל יום והיה מביא לו מים במשורה שישתה. כי כן היתה פקודת המלך, יום אחד ראה שומר בית האסורים את ר` יהושע והוא מביא הרבה מים, אמר לו נראה שאתה בא לחתור תחת בית האסורים, ושפך לו מחצית המים, והמחצית השאיר. וכשבא לר` עקיבא שאל אותו ר"ע למה איחרת היום, והרי אני זקן וחיי תלויים בך, אם אין אתה מביא לי אין לי אחר שיביא לי וסיפר לו מה שאירע, והעמיד לפניו המאכל שיאכל. אמר לו ר"ע תן לי מים לנטילת ידיים.

אמר לו ר` יהושע, המים שהבאתי אינם מספיקים לשתיה ואתה רוצה ליטול בהם הידיים. אמר לו ר"ע ומה אעשה,וכל המזלזל בנטילת ידיים חייב מיתה, כיון שעובר על דברי חכמים, מוטב שלא אוכל ואמות ברעב ולא אעבור על דברי חכמים. ולא טעם דבר עד שהביאו לו מים ונטל ידיו. וכששמעו חכמים דבר זה אמרו: ומה בזקנותו כך שלא היה לו כח ונוח לו היה למות ברעב ובלבד שלא יעבור על דברי חכמים, בצעירותו, שהיה יכול לסבול בהם טורח ועינוי, על אחת כמה וכמה, ואם בבית האסורים שבמקום סכנה פטור אדם מנטילת ידים עשה כן, בביתו על אחת כמה וכמה. ומעשה היה בעני שבעל בית אחד הזמינו שיאכל בביתו. וכשערכו השולחן ראה העני שאין בעל הבית נוטל ידיו, עמד מן השולחן והלך.

קראו בעל הבית והפציר בו הרבה שיעמוד שם, אמר לו העני ח"ו לא אוכל אצלך לחם שעליך אומר הכתוב אל תלחם את לחם רע עין (משלי כג) וגם המאכל שאתה אוכל טמא הוא. שאין אתה נוטל ידיך. וכששמעו חכמים דבר זה שאינו רוצה לאכול אצלו, קראו לו ונתנו לו סכום מעות. באותה שעה בכה רבי חגי ואמר, ומה עני זה שהיה רעב לא רצה לאכול מלחמו של זה לומדי התורה עאכ"ו ששכרם רב. וכל האוכל בטהרה ובנטילת ידים דומה למלאכים שהם קדושים, ועליו הכתוב אומר לחם אבירים אכל איש (תהילים עח) היינו מזון של המלאכים הנהנים מזיו השכינה, כך אוכלים ישראל לחם כזה שהוא קדוש ביותר.

וכל האוכל בלי נט"י אומר המלאך ששמו טוב עין, שולחן זה של הקב"ה הוא, והוא נותן ידו על ראש האדם ואומר לו עבדו של הקב"ה אתה ובך יתפאר. אבל האדם שאינו מקדש עצמו לפני אכילתו ואינו נוטל ידיו, בא המלאך ששמו רע עין ואומר אדם זה שלי הוא, והוא מטמא אותו ומאכלו. וזהו שאומר הכתוב: אל תלחם את לחם רע עין. היינו היזהר שלא תאכל לחם מן המלאך הזה הנקרא רע עין, היינו בלי קדושה ונט"י, כיון שהפת טמא.

ולכן לא רצה העני הזה לאכול מן הלחם הזה של בעל הבית, כיון שהיה לחם טמא, סיפרו חז"ל על אדם שלא נטל נט"י לפני האכילה והדבר גרם לכך שהאכילו אותו חזיר וכך היה: מעשה במלך אחד שגזר שלא יהיו יהודים במלכותו. והיו היהודים מתחבאים ומשנים בגדיהם שלא יכירו בהם שהם יהודים.

היה חנוני ישראל שהיה מוכר בשר כשר כשבא יהודי ומוכר בשר טרפה כשבא גוי. כדי שלא יכירו שהוא יהודי. ובא יהודי לאכול, וכיון שלא נטל ידיו כסבור היה שגוי הוא ומכר לו בשר חזיר, וכשבא לשלם לו בא לשלם לו מחיר של בשר כשר. אמר לו החנוני, אבל בשר חזיר יותר ביוקר, אמר לו היהודי בלחש, למה האכלתני בשר חזיר, והלא יהודי אנכי. אמר לו, בראותי שאין אתה נוטל ידיך אמרתי גוי אתה ולכן האכלתיך חזיר. (מעם לועז).