שידורחי
אמונה ושמחה מסביב לשעון
האזנה לערוץ 2000 מסר לאולפן לוח שידורים

מאמרים - שפה שרק הלב מבין

מאת: צוות 2000  |  פורסם ב: 18.07.2018 / 18:55:45

שפה שרק הלב מבין

בהיותי כבת שבע, התחלתי לגמגם. אני חושבת שהייתה זו תערובת של סיבות: מצב לחוץ בבית, בעיות חברתיות בכיתה, וטראומה קטנה שעברתי. התוצאה: גמגום שהלך והחריף מיום ליום. הורי, שלא ידעו כל כך להתמודד עם זה, ניסו לשכנע אותי להפסיק לגמגם. בתחילה תהו: "מה, כל כך קשה לך לדבר בלי לנשום באמצע?" ואחר כך התחילו לצעוק עליי. הם לא עשו זאת מרוע, אלא מפחד ומלחץ, שרק החריפו יותר ויותר את גמגום שלי. הם שלחו אותי לרופאים מומחים, שלא ממש הצליחו לעזור לי, ורק הציעו להורים: "תעזבו אותה במנוחה, אחרת הגמגום יחריף." אך הנזק כבר נעשה. ברגע שאני מתחילה לדבר – אני מתבלבלת, והתוצאה היא מחסום חמור בדיבור. במהלך השנים, לימדתי את עצמי להימנע מחזרה של אותיות, כמו: "ל...ל...ל...מה", או "ת...ת...תביא ל...ל...י את הט...ט...לפון." אני פשוט שותקת עד שמתארגנת לי המילה, ואז אני יורה אותה בשלמות.. מישהו שואל אותי לשמי, ואני שותקת. הוא חושב שלא שמעתי את שאלתו, שואל שנית, ואני שותקת. ופתאום רגע לפני שהוא נעלב, אני אומרת "רבקה" (שם בדוי) והוא לא כל כך מבין מה קורה כאן. כשהגעתי לסמינר, כבר חילקתי את האנשים לסבלניים, ולחסרי סבלנות. הבנתי ששיחה אתי זו משימה, ותמיד קטלגתי אנשים לפי מידת המוכנות שלהם לעמוד במשימה. לצערי, רוב בני האדם לא עמדו בה. אפילו מורות. היו כאלו שניסו, לפחות בשביל הנימוס, לשמוע אותי עד הסוף, אך הידיים שלהן היו מאותתות לי: "נו תסיימי כבר את המשפט", היו בני אדם נדירים, שהיו בסדר גמור. הקשיבו לי בסבלנות, בסימפטיה, וחשתי נינוחות לשוחח איתם. במקרים האלו, הייתי מגמגמת פחות, מסיבות מובנות. לקראת סיום שנות הסמינר, החלו חברותיי להתארס בזו אחר זו. לי היה קשה מאד. גם סוג ההצעות קיבלתי העליב לפעמים, וכשהיה משהו טוב, תמיד הפריע מחסום השפה.

סיימתי את לימודי ופניתי לשוק העבודה. אחרי עשרות רבות של ראיונות, ניצבתי בפני שוקת שבורה. אין עבודה ואין כמעט סיכוי לעבודה. מה אני עושה? הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות. שנה שלימה השקעתי את הכסף שחסכתי, ללמוד כמו שצריך את המקצוע. ושוב חזרתי לראיונות ולדחיות. אם חשבתי שאקח תפקיד שאינו מצריך לענות על טלפונים ללקוחות, וכעת יקבלו אותי – התברר שאנשים פשוט לא רוצים להתמודד. בוסים רוצים לירות שאלה ולקבל תשובה. למה להם להקדיש עוד שלוש שניות לתשובה שלי? הגעתי בכל יום לשניים שלושה ראיונות, וחזרתי שבורה ורצוצה. היו אלה ימים קשים מאד. איש מסביבי לא ראה את הכאב שמכרסם בתוכי, את הצער הגדול. חשבתי לעצמי, שהבוסים האלה מפסידים את כל הרצון העז שיש לי להוכיח את עצמי. הרהרתי בעובדה שאני עובדת מוכשרת, צייתנית, לא מדברת יותר מדי, שזה גם יתרון, לדעתי – והם משליכים אותי כחפץ חסר ערך. הייתי מתפללת להקב"ה, מורידה דמעות וגם מבקשת בקשות: "אלי, לה עזבתני?" לפעמים הייתי פוחדת, שדמעותיי עלולות להוות חלילה קטרוג על עמ"י. אז מה אעשה, שלא אתפלל?

יום אחד, הצעתי אץ עצמי למפעל גדול, נקבע לי ראיון. הגעתי למקום ואחת המזכירות אמרה לי ששלושה אנשים יראיינו אותי, ביניהם בעל המפעל בכבודו ובעצמו. פחד גדול נפל עלי. מדובר במפעל מפורסם, שהמחזור העסקי שלו הוא ארבעים וחמישה מליון דולר לשנה. היה זה מוזר בעיני, שבעל המפעל, איש עשיר ועסוק, מתפנה לראיין מועמדים לניהול חשבונות. נכנסתי לחדר. היו שם שלושה גברים, ובראשם בעל המפעל. רעדתי כולי והתיישבתי. הם שאלו לשמי. שקט... הימני כחכח בגרונו. "את השם, גברת." שתקתי. "סליחה?!" "רבקה", הצלחתי להגות את השם. "היכן למדת?" שתיקה. "למדת בסמינר או בקורס פרטי?" שתיקה. הם הביטו בי בחמלה, ורק אז עניתי: "בפרטי." שתקתי עוד קצת, ואז אמרתי: "סיימתי סמינר ו..." שתקתי שוב. "ו... אחר כך... למדתי בקורס פרטי... הנהלת... חשבונות." שלושתם גחנו כדי לסייע לי לסיים את המשפט. כבר ראיתי את הזיעה על מצחם, את המבוכה, ואת המשפט שרשום על המצח: "בואו נסיים את הסיוט הזה. הם סיימו לשאול את השאלות, והימני אומר: "אנו מודים לך מאד, ותקבלי תשובה בדואר." "אני מודה לך מאד," אמר השמאלי. ואילו הבוס, במרכז, שעד אותו הרגע לא הוציא הגה, אומר: "מחר בשעה שמונה, את מגיעה לעבוד כאן."

שלושה אנשים היו המומים. שני המנהלים שלצידו, ואני יותר מכולם. אינסטינקטיבית, הם הביטו בו בתימהון רב. הפנים שלהם אמרו: אתה השתגעת? מה הסיפור שלך בדיוק?" והוא החזיר להם מבט, וכאילו ענה על מה שלא שאלו אותו. "זו ההחלטה שלי," אמר בקצרה. "מחר בשעה שמונה בבוקר את כאן. תסדרי את העניינים עם המזכירה הראשית." נעמדתי. היו לי דמעות בעיניים. לא האמנתי שזה קורה לי. רציתי לומר לו תודה, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. הם שמו לב שאני מנסה להוציא איזו מילה, לכן השתתקו והתבוננו בי ארוכות, ואני, במקום שיצאו לי מילים, יצאו לי דמעות מהעיניים. הם התרככו, והשמאלי אמר: "זה בסדר, לא נורא, את לא צריכה להתרגש." ראיתי שהבוס הראשי התרגש מאד, ובעיניים שלו עמדו דמעות. יצאתי החוצה בוכייה, והמזכירה הראשית אמרה: "זה לא נורא, תדעי לך שהרבה ניסו ולא הצליחו." ובדיוק אז היא שומעת מהרמקול הפנימי: "תסדרי את העניינים עם הבחורה. היא מתחילה לעבוד פה מחר." היא הביטה בי בתימהון ואמרה: "ככה? איזו הפתעה נעימה. מעולם לא קיבלנו מישהי כל כך במהירות." היא הייתה נחמדה וסבלנית, רשמה את הפרטים, סיכמה איתי על המשכורת ועל תנאי העבודה, ולמחרת התחלתי לעבוד שם. עבדתי בחריצות וביעילות. לא הייתי צריכה לענות לטלפונים, אך מדי פעם הייתי חייבת לדבר עם ספקים וסניפים שלא העבירו חומר. כמו כן, הייתי צריכה לשבת עם רואה החשבון כדי להעביר לו חומר. הם היו סבלניים אליי מאד, ואיכשהו הבנתי, שמישהו מלמעלה הורה להם לנהוג כך. אם כי, אני חייבת לציין, הם לא עשו זאת רק מן השפה לחוץ, אלא מכל הלב.

העבודה שינתה את חיי מקצה לקצה. הייתה לי סיבה לקום בבוקר ודברים לחשוב עליהם לפני שאני הולכת לישון. גם הכרתי חברות בעבודה. היו שם המון עובדות, והיה לי סוג של הגנה שלא דיברו עליו, כי פעמים רבות התעניין הבוס, באמצעות המזכירה, אם אני מרוצה וזה גרם לכולם להבין שיש לי גב חזק. את בעל המפעל כמעט לא ראיתי, אך חשתי כלפיו הכרת הטוב גדולה. ידעתי שהוא איש טוב, שנתן לי את הזדמנות חיי והציל אותי מחיים של בדידות ומכאוב. בכל חג הייתי שולחת לביתו עוגה ומתנה, ואשתו היתה מתקשרת ואומרת שלא צריך, ואני הייתי מנצלת את ההזדמנות ושופכת עליה ועל בעלה את כל הברכות שבעולם. מובן שזה היה לוקח פי כמה זמן מהדרוש, אך כשמדובר בברכות, אנשים מוכנים לשמוע בסבלנות. בעצם היא היתה מוכנה לשמוע אותי בכל מקרה.

חמש שנים עברו. התחתנתי בינתיים, ונולדו לי שני ילדים חמודים. בעלי – אם התעניינתם – אינו מגמגם, ואין לו שום בעיה. הוא פשוט מצא את הדרך להכיר אותי בלי מילים.

לפני מספר חודשים, התקיימה חגיגת בר מצווה של אחד הבנים של בעל המפעל. קיבלתי הזמנה לחגיגה, וכמובן התחלתי להתרגש ולחשוב איזו מתנה אקנה לאדם שאני חייבת לו כל כך הרבה. בעלי ואני החלטנו לקנות משהו יקר מכסף עם חריטה, כמו כן החלטנו להגיע אליהם יום לפני הבר מצווה, כדי להודות להם ביחד ולספר עד כמה גדולה הייתה השפעתם על חיינו. הגענו לשם בתיאום מראש, מספר ימים לפני הבר מצווה. הם ישבו בסלון וארחו אותנו בצורה מכובדת. הגשנו להם את המתנה והודינו להם ככל שיכולנו. ואז העזתי לעשות מה שלא העזתי מעולם. שאלתי אותו: "אני מוכרחה להבין, מדוע החלטת לקבל אותי לאחר שכל כך הרבה אנשים דחו אותי?" הם הביטו זו בזה, כאילו התייעצו במבטים האם לספר, ואז הוא אמר: ,יש לנו סיפור מאחורי זה". מסתבר, שלפני כחמש שנים, כשהילד שלהם היה בן שמונה, הוא קם בבוקר אחד והתחיל לגמגם. האב היה בחו"ל והאם הזעיקה אותו. הוא הגיע לאחר כמה ימים וגילה לחרדתו, שהילד שלו פשוט מתקשה להוציא מילה מהפה. הם פנו מיד לטובי המומחים והמומחיות, שעבדו אתו בכל מיני שיטות, והטיפול האינטנסיבי, כמו גם הלחץ שהפעילו עליו הוריו, נתן את אותותיו. הילד כמעט הפסיק לדבר. וכשרצה להוציא מילה מהפה, היו הוורידים שלו מכחילים, וכולו מאדים ממאמץ. הם בכו על מר גורלם ועל הצרה שנפלה עליהם, וכבר החלו להתייאש. "את יודעת איך זה", אמר לי האב. "כשילד שלך בבעיה, כל העולם שלך שחור. אין לי שום סיפוק בשום דבר שאתה עושה." ובדיוק בימים הקשים האלה הגיע הראיון איתך, סיפר. "ישבת לפנינו, ומיד לאחר המשפט השני שמתי איקס על השם שלך. ידעתי שאני לא אקח מנהלת חשבונות שלא מצליחה להוציא משפט אחד כראוי. אפילו כעסתי על מי שהביא אותך לרעיון הזה. "אך בעוד אני חושב על הדברים, נזכרתי בבני, שגם הוא מגמגם כמוך, ונחרדתי. אמרתי לעצמי: 'כך ינהגו גם בבן שלי, הילד החכם והמיוחד? כך לא ייתנו לו הזדמנויות?' משהו בי דחף אותי לתת דווקא לך את התפקיד. לא רק למענך, גם למען הבן שלי. ואולי בתת ההכרה, זה נעשה כדי להשקיט את הדאגה שלי. "כדי שהמחשבה הזו לא תעבור לי, החלטתי לעשות זאת מיידית. אמרתי: 'את באה מחר לעבודה'. ראיתי את התדהמה שלך ושל חבריי, והם אמנם שאלו אותי מדוע החלטתי כך ושלא כמקובל, בלי התייעצות איתם, ואני אמרתי שכך החלטתי והעניין נחתך".

"חכי וזה עוד לא כלום," אומרת האישה. "שלושת שבועות לאחר מכן, הבן שלנו קם בבוקר והחל לדבר כרגיל. אני חוזרת : כרגיל. אין זכר לגמגום. לא אמרנו לו דבר, כדי לא להלחיץ אותו או להזכיר לו את הגמגום, אך ברגע שהוא יצא מהבית, רקדנו מאושר. ואכן, תופעת הגמגום לא חזרה עד היום הזה, ולנו אין שום ספק, שהקב"ה שלח את הגמגום לבן שלנו, במיוחד עבורך, כדי שבעלי יחווה את הצער והסבל, ואת תהיי זו שתהני מכך."

יצאנו משם בהתרגשות רבה. צמרמורת עוברת בי בכל פעם שאני חושבת על כך. בבר מצווה לא יכולתי להפסיק להסתכל על חתן הבר מצווה. לא רק מפני שהוא היה מקסים וזורח כולו, אלא מפני שחשבתי, שלא בכל פעם בן אדם זוכה לראות את הדרך בה קבע  הקב"ה את גורלו.

הצצתי מעזרת הנשים בשעה שאמר את הדרשה, באופן רהוט, קולח, ללא אף הפרעה קטנה, ואז הייתי בטוחה שהחודשיים בחייו בהם סבל מגמגום, ניתנו לו – במיוחד למעני. 

(מתוך: אנשים מספרים על עצמם 2)

תגובות הגולשים
*2610

עמוד הבית
אפליקציה
תוכניות
וידאו
מאמרים
הספרייה התורנית
מוסיקה

במידה ושכחת את סיסמתך נא הקליד/י את שם המשתמש ואת כתובת הדוא"ל כפי שהזנת בהצטרפות לאתר -
סיסמא חדשה תשלח לדוא"ל שלך.




במידה ושכחת את שם המשתמש שלך נא הקליד/י את סיסמתך ואת כתובת הדוא"ל כפי שהזנת בהצטרפות לאתר -
שם המשתמש שלך יישלח לדוא"ל שלך.