נקדימון בן גוריון

היה זה בזמן שבית המקדש היה קיים. באחת השנים עלו יהודים לרגל בחג הסוכות. מכל קצות הארץ באו לירושלים, להתפלל בבית המקדש ולשמוח לפני ה’. באותם ימים היו מי הגשמים נאגרים בבורות, ומתוכם שאבו אותם, שתום והשתמשו לשאר הצרכים. חג הסוכות הוא, כידוע, בתקופת סוף הקיץ, ועל כן הבורות היו כמעט ריקים, שכן גשם עדין לא ירד באותה שנה. צמאו עולי הרגל למים, צמאו הזקנים והילדים הרכים, צמאו בהמות שעליהן רכבו העולים, צמאו גם הבהמות שהובאו להקרבה בבית המקדש. הכל צמאים ומים אין!

איש עשיר ונכבד גר בימים ההם בירושלים, ושמו נקדימון בן גוריון, כמו כולם, ראה נקדימון את צערם ומצוקתם של עולי הרגל, ביקש נקדימון לעזור לאחיו הסובלים. חשב וחשב עד אשר מצא עצה. הוא נזכר לפתע כי לשר רומאי אחד, אשר גר אז בירושלים, יש שנים עשר מעינות של מים הנובעים מן ההרים. ידע נקדימון בן גוריון, כי גם בעונה זו של השנה נובעים מהמעינות הללו מים רבים ומתוקים.

הלך נקדימון אל השר הרומאי וביקש: "הלווה נא לי את שנים עשר המעינות שלך, כדי שישתו ממימהם עולי הרגל הצמאים. מבטיח אני לך כי בעזרת ה’ אשיב לך בעוד זמן מה את כל המים שישתו!"

"וכיצד תשיב לי את כל המים?" לא יכול הרומאי להסתיר את צחוקו.

השיב נקדימון בן גוריון: "בחג הסוכות מתפללים אנחנו על הגשמים. בשנה זו נבקש מה’ שיוריד גשם רב, לכשירד הגשם יתמלאו מעינותיך ותקבל בחזרה את כל המים שתתן לנו עכשיו".

"ומה יהיה אם לא ירדו גשמים?" הקשה הרומאי. "כיצד תשיב לי אז מים כה רבים?"

גם לזאת היתה תשובה בפי נקדימון: "אם לא ירדו גשמים עד יום פלוני, אמר, "אשלם לך שתים עשרה ככרות כסף בעבור מים. כל ככר כנגד כל מעיין".

שתים עשרה ככרות של כסף היו הון עתק. קיוה אפוא השר הרומאי בליבו, כי לא ירדו גשמים ואז צפוי לו רווח עצום. "אני מסכים להצעה", אמר ובעיניו נדלקה תאות הבצע. לאחר שסכמו ביניהם כיצד ומתי יתן לו נקדימון את הכסף אם לא ירדו גשמים עברו המעינות לרשותו של נקדימון.
עולי הרגל הצמאים שתו לרויה, והחג עבר עליהם בשמחה רבה.

עם תום החג שבו עולי הרגל לבתיהם. הימים עברו, שבועות חלפו, בא הסתיו, ובשמים אין אף עננה קלה. חלף עוד זמן מה וגשם אין. יבשה הארץ, יבשו הבורות, יבשו גם המעינות ומים כמעט ואין. בין כך ובין בך, התקרב היום בו חייב היה נקדימון בן גוריון להשיב את המים או את הכסף לשר הרומאי. השר שמח בלבו על שאין יורדים גשמים. מעינותיו לא התמלאו במים, ועל כן ישלשל לאוצרו שתים עשרה ככרות של כסף.

בבקרו של היום המיועד שיגר השר שליח אל נקדימון בן גוריון, לאמור: "שלח לי את המים או את הכסף!" "עוד גדול היום!" השיב נקדימון בשלוה ובבטחון בה’.

שעת הצהרים הגיעה, ועמה הגיע בשנית שליחו של השר אל בית נקדימון בן גוריון. "שלח לי את המים או את הכסף!" ציוה השר.
"הן רק שעת צהרים עתה", השיב נקדימון, "יש עדין זמן רב.
לפנות ערב בא השליח השלישי ובפיו דברי השר: "שלח לי מיד את המים או את הכסף!"
"עדין לא כלה היום", ענה נקדימון, "יש זמן" לעג השר הרומאי לתשובותיו של נקדימון: "עד היום הזה לא ירדו גשמים ודוקא עכשיו יירדו?? בודאי שלא! בטוח אני, כי שתים עשרה ככרות הכסף שלי יהיו אזמין אפוא את רעי להשתתף בסעודה חגיגית לרגל המאורע המשמח!"

וכך עשה: ציוה על משרתיו להכין סעודה משובחת, והוא עצמו פנה לבית המרחץ. כשראה נקדימון כי עבר רובו של יום, וגשם אין היה עצוב מאוד, מאין יבוא עזרי? הלך לבית המקדש, התעטף בטלית והתפלל: "רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולכבוד משפחתי עשיתי זאת, רק לכבודך למען יהיו מים לעולי הרגל הצמאים, אשר באו להתפלל בבית המקדש ולשמוח בחג כפי שצוית בתורתך באין מים לא היו העולים לרגל שמחים ולא היו מקדשים את שמך. ועתה, מנין אקח מים להחזיר לשר הרומאי?"

אך סיים נקדימון את תפילתו בקשתו, ופני השמים כוסו בעננים כבדים. עוד רגע קט וגשם עז נתך ארצה. בתוך זמן קצר מלאו הבורות והמעינות במים ואפילו עלו על גדותיהם. בדיוק באותן דקות שהה השר הרומאי בבית המרחץ. ובצאתו שפשף עיניו בתמהון מה קרה פה, לפתע פתאום? כיצד החלו יורדים הגשמים החזקים? עודנו עומד ותוהה למראה עיניו, ונקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש. ובדרכו פגש ברחוב את השר הרומאי רטוב מבולבל וגם כועס.

שמח וטוב לב פנה אליו נקדימון: "אדוני השר, השבתי לך יותר ממה שנתת לי מגיע לי אפוא עודף!"
הטיח בו הרומאי ברגזה: "יודע אני שאלקיך עשה את הנס הזה בגללך. אך שמחתך מוקדמת היא. את הכסף נתן תתן לי כי כבר שקעה השמש, והגשם לא ירד בו ביום שאמור היית להחזיר לי את מימי!". אכן, הרחוב היה חשוך, השמש כבר שקעה.

פנה נקדימון בשנית אל בית המקדש התעטף בטליתו ופתח בתפילה: "רבונו של עולם! הראה נא לכל העולם שאוהב את את עמך ישראל! עשה נא לנו נס נוסף!". ברגע זה באה רוח חזקה, פיזרה את העננים, ונתגלו קרני השמש. או אז נוכח השר הרומאי כי בעצם היום ירד הגש (מסכת תענית) ואלא הם שכרם של מיצוות שהקב’’ה לא מקפח שכר של שום בריה.